פפואה ניו גיני - אין עוד מקומות כאלו בעולם
פפואה ניו גיני - תעודת זהות
פפואה ניו גיני, או גינאה החדשה, היא מדינת איים השוכנת מצפון לאוסטרליה, בחלק המזרחי של האי גינאה, כאשר חלקו המערבי נמצא בשליטת אינדונזיה.
ממזרח לאי המרכזי, שוכנים מספר איים השייכים גם הם לפפואה – ניו אירלנד (New Ireland) וניו בריטניה (New Britain) הם המרכזיים והגדולים שבהם.
שטחה של פפואה, מדינת האי השלישית בגודלה בעולם, הוא כ-462,000 קמ"ר.
היא מתאפיינת ביערות גשם טרופיים, המכסים 93% משטחה.
בירתה היא פורט מורסבי (Port Moresby).
מתגוררים בה כ-9 מיליון תושבים.
האירופאיים הראשונים הגיעו אליה במאה ה-16 והיא עברה ידיים עד שהאימפריה הבריטית כבשה את האי בסוף המאה ה-19.
השם "גינאה החדשה" ניתן לה על ידי מגלה ארצות ספרדי שחשב שתושבי המקום דומה לתושבי גינאה שבאפריקה.
פפואה ניו גיני קיבלה את עצמאותה ב-1975 מאוסטרליה ואז היא קיבלה את שמה אשר מלווה אותה עד היום.
האי שוכן בסמוך לקו המשווה, מה שמקנה למקום אקלים טרופי ולח, המתאפיין בחלוקה לעונה יבשה ורטובה.
בעונה היבשה (מאי-נובמבר), מזג האוויר נוח יותר ומאפשר טיולים ברחבי המדינה.
בעונה הרטובה (נובמבר-מאי), מזג האוויר חם ולח ומתאפיין בסופות ומשקעים רבים היורדים בזמן קצר.
בנוסף, פפואה ניו גיני יושבת על טבעת האש של האוקיינוס השקט ובה מספר הרי געש פעילים ורדומים.
תזוזת הלוחות הטקטוניים באזור גורמת לאי יציבות ססמולוגית, אך בשנים האחרונות לא הורגשה רעידת אדמה משמעותית.
תזוזת לוחות אלו הפרידה את פפואה ניו גיני מאוסטרליה לפני כ-7,000 שנה, אז הוא היה מחובר ל-Cape York, הנקודה הצפונית ביותר באוסטרליה.
פפואה ניו גיני נודעה לשמצה עקב תופעת הקניבליזם.
בפועל, היה מדובר במנהג נדיר למדי שנעשה אך ורק בין שבטים אויבים ולא כחלק משגרת היום השבטית.
ב-50 השנים האחרונות לא הייתה עדות לקניבליזם והמנהג הופסק כליל.
בפפואה ניו גיני אין שגרירות ישראלית.
הנציגות הישראלית הקרובה ביותר היא באוסטרליה, ומשם מנהלת השגרירות את יחסי החוץ עם מדינת האי.
ניתן להגיע לפפואה ניו גיני דרך אוסטרליה, סינגפור, הונג קונג והפיליפינים.
התעופה המקומית אינה מתקדמת במיוחד ויש לקחת בחשבון עיכובים וביטולים ברגע האחרון.
חברת התעופה המקומית נקראת Air Niugini.
המטבע הלאומי של פפואה ניו גיני הוא קינה (Kina) וערכו (נכון לסוף 2022) מעט גבוה משקל אחד.
סיפור הדרך של הילה פישוב
הקדמה
טיילנו בפפואה במשך שלושה שבועות, בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2022.
הזמנו את כרטיסי הזמנו כחצי שנה מראש.
טסנו מעמאן אבל בדיעבד היינו בוחרים דרך אחרת ונוחה יותר.
בסופו של דבר החיסכון בכרטיס לא היה גדול, וזה עלה לנו בהרבה מתח ועצבים.
נכון ליום כתיבת שורות אלו צריך לעשות ויזה לפפואה ניו גינאה.
אנחנו לא ידענו את זה ופספסנו טיסה.
תהליך הוצאת הויזה יכול לקחת זמן ואי אפשר לעשות אותו מטלפון סלולרי תוך כדי הטיול.
הויזה היא ויזה אלקטרונית ואפשר להוציא אותה דרך אתר האינטרנט של ממשלת פפואה.
כחלק מתהליך הוצאת הויזה, צריך לעלות אסמכתא לביצוע חיסונים נגד קורונה.
הטיסות הפנימיות שלנו היו עם חברת התעופה Air Niugini.
כדאי מאוד להזמין את הטיסה האחרונה לבירה פורט מורסבי יום לפני הטיסה ארצה כדי להימנע מלחצים ועיכובים.
הבנו ממספר אנשים שאם כרטיס הפנים מוזמן באותה חבילה, חברת התעופה תדאג לכם במקרה שתפספסו את הטיסה הבינלאומית.
מצד שני, כמו כל דבר בפפואה, קחו זאת בערבון מוגבל.
עלות המחיה בפפואה לא זולה כל כך.
כל דבר שקשור לאורך חיים מערבי (ממלונות ועד מסעדות) עולה כמו בארץ (לא מחירי תל אביב, אבל בהחלט פריפריה).
בטיחות
בטיחות הוא כמובן ערך עליון בטיול, ובטח בפפואה.
אנחנו טסנו כזוג, ולא נתנו לנו להסתובב לבד בשום מקום מלבד בניו-אירלנד.
כל הקשור לבטיחות משתנה מדי פעם ומומלץ לעקוב אחרי אזהרות הבטיחות העדכניות.
אנחנו הגענו בתקופת פוסט-בחירות והיו המון מלחמות שבטים ולכן היו מקומות שלא יכולנו להגיע אליהם בכלל, כמו מנדי (Mendi) וטארי (Tari), והיו מקומות שבדרך כלל רגועים כמו קימבה (Kimba), שהיו קצת פחות רגועים.
סכסוכים בין השבטים הם די שכיחים ויכולים להתלקח בכל רגע, לכן מומלץ להתייעץ עם המארחים שלכם מה מותר, מה אסור, ומה מקובל.
מומלץ להחליט מראש לאן נוסעים ואצל מי ישנים ולא להגיע למקום ולחפש.
בכל מקום שתשנו (משפחה מארחת, גסטהאוס או ריזורט) ידעו להגיד לכם מה המצב הפנים מדיני, ולא יתנו לכם להסתובב לבד אם זה לא אפשרי.
בטיול שלנו התארחנו אצל משפחות מכנסיית עלייה ברמות (The Highlands), ישנו בגסטהאוס בקימבה, ובניו-אירלנד ישנו בגסטהאוס וסיימנו בריזורט.
נקודה חשובה נוספת – המקומיים מתקשרים בעיקר על ידי שיחות והודעות SMS ופחות באמצעות Whatsapp.
מומלץ לקנות חבילה שתכיל גם את זה ולא רק אינטרנט, כי אין הרבה מקומות עם Wifi.
אנחנו יצאנו עם מכשיר לווייני מהארץ.
אחרי כל הנאמר לעיל, זה היה הטיול של החיים שלנו, ולמרות שהיו נקודות לא קלות, לא היינו משנים כלום, רק מאריכים אותו בעוד כמה שבועות.
זהו יעד מיוחד מאוד עם אנשים מקסימים למרות האלימות הרבה.
אירוח והיחס לישראלים
במשך כל השהות שלנו באזור התארחנו אצל חברי כנסיית עליה, ובני משפחותיהם.
העם הפפואני מאוד אוהב את ישראל ואת היהדות.
אם תגידו לאנשים במדינה הזו שאתם מישראל הם ברוב המוחלט של המקרים ממש יתרגשו (לא רק אנשי עלייה, כולם).
האהבה הזו מגיעה ממקום דתי תמים, שישו היה שייך לעם היהודי וחלקם ממש חושבים ומאמינים שחלק אנשי פפואה שייכים לאחד השבטים האבודים.
מבחינתם אנחנו קדושים של ממש ובני נוער וילדים לעיתים חושבים שישראל זה לא מקום בכדור הארץ אלא בשמיים.
רוב תושבי פפואה הם קתולים (עם אהבה גדולה לישראל) ויש גם כנסיות נוספות, אשר מיישמות את התנ"ך כהווייתו.
יש כמה כנסיות שמארחות ישראלים, אבל הכנסייה שהכי ידועה זו כנסיית עלייה.
בקצרה, עלייה זה גם ארגון וגם כנסייה שכל מטרתה היא לחבר בין פפואה לישראל.
יש להם דירקטור ישראלי בשם אלכס ברק והם תורמים כסף לטובת עליית יהודים לישראל.
לכנסייה יש סניפים ברחבי פפואה ניו גינאה ואפשר להתארח אצלם לאורך כל הטיול, אם רוצים.
במידה ואתם בוחרים להתארח אצלם יש לקחת בחשבון שהם ירצו שתספרו להם סיפורים על ישראל, ממש ישתוקקו לשמוע.
אני התבקשתי להעביר שיעור בעברית.
הם רצו שנשיר ונרקוד איתם ובכל מקום הציגו אותנו כאורחים של הכנסייה בגאווה גדולה.
אבל, וזה אבל גדול, בתמורה אתם חיים עם התושבים בבתים וממש מרגישים איך נראים החיים בפפואה.
זה משהו שמעולם לא חוויתי ואני בספק אם אחווה בעתיד.
כמו כן, אירוח כזה מוזיל עלויות משמעותית.
אנחנו לא שילמנו כלום על האירוח, רק קנינו קצת מוצרי מזון ובישלנו ביחד.
מתחילים לטייל בפפואה ניו גיני
הנחיתה והמפגש עם חברי הכנסייה
אחרי הנחיתה בפורט מורסבי חיכו לנו חברי כנסיית עליה פורט מורסבי בשדה, וקיבלו אותנו בשירים, מתנות, חיבוקים והרבה התרגשות.
הם ליוו אותנו בשדה התעופה לטיסות הפנים.
אחת מחברי הכנסייה עובדת כדיילת קרקע שם, הם סידרו לנו את הכל, הכניסו אותנו לטרמינל ונפרדנו לשלום.
טסנו למאונט האגן (Mount Hagen), העיר השלישית בגודלה בפפואה ניו גיני.
בשדה התעופה של מאונט האגן חיכו לנו שני בניו של הכומר של כנסיית עלייה, ריצ'רד ומשה ועוד כמה חברים של הכנסייה.
לכומר קוראים Albert Paua והוא איש הקשר המרכזי למטיילים מהארץ.
תוכלו לכתוב לו בפייסבוק והוא יענה לכם תוך יום ויסדר לכם מקומות להתארח בהם בשמחה רבה.
בניו של הכומר לקחו אותנו מהשדה לבית שבו התארחנו.
התארחנו אצל אישה מקסימה בשם אלימה אשר גרה בשכונת מגורי משפחות השוטרים בעיר ביחד עם ארבעת ילדיה הצעירים (עוד שלושה ילדים כבר גדלו ועזבו את הבית).
אלימה מסרה אותנו לשכנה שלה, שיש לה גם בוילר כדי שנוכל לעשות מקלחת חמה.
ישנן הרבה הפסקות חשמל בפפואה וצריך לקחת בחשבון שחשוב להטעין את הציוד האלקטרוני איפה שאפשר, ולהגיע עם מטען נייד.
במאונט האגן היו ימים שבהם היו פחות שעות עם חשמל משעות בלי חשמל.
כשאין חשמל, לא רק שאין מים חמים, אין מים בכלל, והמקלחת הופכת למקלחת באקט.
אחרי המקלחת, השעה הייתה כבר קרוב לתשע בערב.
לקחו אותנו ישר לכנסייה לחגיגת ערב ראש השנה.
הסתבר שכולם חיכו לנו מהצהריים.
התקבלנו בהתרגשות רבה ומסתבר שהיינו הישראלים הראשונים שהגיעו אליהם מאז 2019.
רקדנו, הצטלמנו, בן הזוג שלי תקע בשופר, אמרנו כמה מילים על ישראל ומילות תודה על האירוח, אכלנו תפוח בדבש וחזרנו לאלימה לישון.
איפה אלברט?
בערב ראש השנה לא ראינו את אלברט הכומר, למרות שהבית שלו נמצא ממש מאחורי הכנסייה.
ביום השני ביקשנו לחזור לשם ולדבר איתו ולהודות לו על האירוח.
הגענו לכנסייה ושוב חיכו לנו ילדים שביקשו שנשיר להם, נרקוד איתם ונלמד אותם עברית.
אחרי כמה שעות של פעילות עם ילדי הכנסייה, חברה אחת בשם רות אמרה שיש בית יתומים בעיר ששמעו שהגיעו יהודים והם רוצים לראות אותנו.
בסביבות השעה שלוש אחה"צ סיימנו בבית היתומים ושאלנו את רות מה עם ארוחת צהריים.
רות נראתה מבולבלת ושאלה אם אנחנו רוצים חטיף.
בשלב הזה לאט לאט הבנו שהמקומיים אוכלים ארוחה אחת ביום וכמעט לא שותים מים.
מסעדות אין בנמצא, להסתובב לבד לא בא בחשבון ומה שנוכל להשיג זה חטיף מהסופר.
בסופר גם הצטיידתי בקרקרים בשם Wapa, קרקרים ממש משביעים שדאגתי שתמיד תהיה לי חבילה בתיק שלהם.
לאחר מכן חזרנו לבית של אלימה והעברנו את הערב עם החברות שלה שלא הפסיקו להגיע ולראות אותנו ולדבר איתנו.
Mul Baiyer
בערב ראש השנה רות הציעה לקחת אותנו למשפחה שלה, לכפר שממנו היא הגיעה למאונט האגן.
היא אמרה שהאנשים בכפר שלה אף פעם לא ראו יהודי ולא נגעו ביהודי, והיא מרחמת עליהם.
לכפר קוראים רופנדה והוא נמצא באזור שנקרא מול-באייר.
זה בעצם נחשב Lowland, כשעתיים נסיעה ממאונט האגן.
תכננו לנסוע ביום השלישי להגעתנו, להישאר שם לילה ולחזור למחרת.
כדי להגיע לשם, חייבים רכב שטח מכיוון שהדרכים לא סלולות ועשויות להיות בוציות.
ביום השלישי בבוקר התעוררנו, ותיכננו לצאת מוקדם למשרדים של חברת התעופה בשביל לקנות כרטיס טיסה לקימבה ומשם להמשיך עם רות לכפר.
אבל בפפואה, תוכניות לחוד ומציאות לחוד.
כשהגענו למשרדים של אייר ניו-גיני התברר שיש שוב הפסקת חשמל והמערכות לא עובדות.
חיכינו שם שעתיים בערך עד שיכלו לקבל אותנו (נעזרנו בחבר של הבעל של רות שעובד שם, אחרת היינו צריכים לחכות בתור).
כאשר הגענו לכפר חיכתה לנו קבלת פנים חמה.
ווסלי, אחד מבני הכפר ורקדן מצטיין, קיבל אותנו בריקוד ולבוש מסורתיים.
הסתובבנו קצת בכפר וכשחזרנו לאזור של המשפחה של רות, כבר החשיך והנשים החלו להכין את ארוחת הערב.
בזמן ההסתובבות בכפר וההתרשמות מהגידולים שלהם, דיבר איתנו בחור מקומי שאמר שהוא יכול לקחת אותנו לטייל למחרת.
בכפרים ישנם בעיקר מבני קש מסורתיים.
ברוב כפרי פפואה אין חשמל, מים זורמים או שירותים מסודרים.
המקלחת נעשית בנהר, וגם מי השתייה מגיעים מנחלים ויובלים.
מבחינת מזון, הדבר היחידי שהיה מוכן באותו הערב היה קאו-קאו (בטטה עמילנית) ורוטב אדום וקרמי מצמח שנקרא רד-פנדס.
אחרי האוכל, כל משפחתה המורחבת של רות ועוד אנשים מהכפר הגיעו לאזור הבית בשביל לראות ולדבר איתנו.
השיחות נכנסו לתוך הלילה והם ישבו סביב המזרון שלנו ושאלו שאלות על ישראל (חלקם לא ידעו אנגלית ורות תרגמה אותנו).
למחרת, יצאנו לטייל ביחד עם המשפחה של רות ומספר בחורים מהכפר, ביניהם ווסלי הרקדן והבחור שהציע לקחת אותנו לטייל יום קודם ביער הגשם של הכפר ולחפש ציפורי גן עדן.
התחלנו לצעוד ולצאת מכפר ונכנסו ליער הגשם.
המסלול לא היה מסודר ווסלי פתח לנו דרכים עם המצ'טה.
ייתכן שראינו ציפורי גן עדן, אבל בלי הנוצות המרשימות שלהם (בחלק מהמינים זה עונתי).
בחזרה למאונט האגן
ביום למחרת החזרה מרופנדה, תכננו ליסוע עם ג'ושוע, חבר בכנסייה שהפך לחבר שלנו, לכפר שממנו הוא הגיע – אנגיקיקי.
זה כפר במרחק של בערך חצי שעת נסיעה ממאונט האגן.
התכנון היה לעשות סיבוב בשוק של מאונט האגן ואז ליסוע עם ג'ושוע לכפר, לטייל ולחזור באותו היום.
אנגיקיקי זה עוד כפר מקסים, שאפשר לצאת ממנו ליער גשם, כי זה ממש שם, מאחורי הבתים.
בחזרה לכפר, הגענו לשוק המדהים של מאונט האגן ונהנינו מכל רגע.
מומלץ לקנות אננס, לבקש שיחתכו לכם לפי מספר האנשים שאתם, ולאכול אותו על מקל תוך כדי הסתובבות.
בשלב זה הבנו שלא נוכל לעשות את כל מה שתכננו ורצינו לראות בפפואה, וצריך להתאים את עצמנו למקום.
מה זה אומר?
לדוגמה – אם מתכננים לצאת לטיול עם אנשים בשמונה בבוקר, יש סיכוי סביר שתצאו רק בצהריים, ולכן כדאי לישון לילה אחד לפחות בכל מקום.
דבר נוסף הוא שאוטובוס יכול לצאת בזמן, ויכול לצאת כעבור ארבע שעות, כנ"ל גם טיסות.
לכן חשוב לגזור זמנים ולא לתכנן דברים בסמיכות אחד לשני.
בעקבות ההבנה הזו, והרצון לא להתבאס עד שהגענו עד לשם, החלטנו להוריד כמה יעדים מהטיול ולהתמקד ב-3 יעדים מרכזיים.
האחד מאונט האגן וסביבתו, השני קימבה (Kimba) והשלישי קאווינג (Kaewieng).
החלטנו גם שבאיים נטייל לבד, בלי להיות אורחים של עלייה.
רצינו קצת יותר חופש ופרטיות ולגלות דברים בעצמנו, ככל שניתן.
מאונט האגן (Mount Hagen)
את היום הלפני אחרון שלנו במאונט האגן החלטנו להעביר עם אלימה, המשפחה והחברים שלה.
זה היה יום שישי ואמרנו שנבשל ביחד ארוחת ערב.
בבוקר הלכנו לשוק ולסופר.
באופן מפתיע, יש סופר די מודרני וגם בית מרקחת סבבה במאונט האגן, אבל כל הדברים האלו שהם מערביים בעיקרם, עולים הרבה מאוד מאוד ביחס למשכורת הפפואנית וגם די הרבה ביחס למשכורת שלנו.
כמובן שהכל זז בזמן פפואה, והתחלנו להכין את האוכל רק אחר הצהריים.
בסביבות השעה 17:00 עשו לי הפתעה.
לקחו את בן הזוג שלי והלבישו אותו, ואת הבן של השכנה, בבגדים מסורתיים של גברים הולים (שבט שנמצא באזור טארי).
כל השכונה הגיעה לראות את המחזה המצחיק של גבר יהודי לבוש בבגדי הולי.
זה היה נחמד אם כי בשלב הזה אפסה סבלנותי וכל מה שרציתי זה להיות מטיילת אנונימית שלא מעניינת אף אחד.
בערב אכלנו ארוחת ערב חריפה למדי, אז שימו לב אם אתם רגישים (אפילו לילדים זה היה יותר מדי).
אחרי ארוחת הערב שוב הגיעו חברות של אלימה, עם הילדים שלהן (ביקשו ממני לברך אותן שיצליחו במבחנים של סוף חטיבת הביניים – מזל שזכרתי איך סבא שלי היה מברך אותנו), המשכנו לספר סיפורים, קיבלנו המון מתנות והיה ממש עצוב להיפרד מהם.
לאה (Lae)
היום האחרון שלנו במאונט האגן החל מוקדם בבוקר.
האוטובוסים יוצאים ממרכז העיר, הנהגים צועקים את שם היעד, וכשהאוטובוס מלא או כמעט מלא, יוצאים לדרך.
זה סיפור שיכול לקחת זמן רב והרבה תלוי במזל.
אלימה לא הסכימה שנלך עם התיקים שלנו למרכז העיר.
היא טענה שמעבר לקושי הפיזי, זה ממש מסוכן.
במקום זה, ג'ושוע, רות ובעלה הלכו לאוטבוס במקומנו וחיכו שם עד שהאוטבוס יצא, עלו עליו וביקשו מהנהג שיאסוף אותנו מהבית.
נפרדנו מכולם בדמעות והמשכנו ללאה ביחד עם ג'ושוע שלא עזב אותנו עד שעלינו למטוס לקימבה.
הם ממש דאגו שלא יקרה לנו שום דבר רע!
הנסיעה ללאה היתה ארוכה (12 שעות), מתישה, מסוכנת, אבל הדרך הייתה יפהפייה.
חשוב להביא אוכל לדרך כי אין הרבה מה לקנות בעצירות.
כעבור 12 שעות נסיעה הגענו ללאה והלכנו לישון אצל הדוד של ג'ושוע.
בלאה בילינו שתי לילות עד הטיסה לקימבה.
האמת שזו היתה רק תחנת מעבר בשבילנו עד הטיסה ולא התרשמנו מהעיר יותר מידי.
קימבה (Kimba)
פוגשים את אליס ואלביס
קימבה מבחינתי היה המקום שהכי נהניתי בו בטיול.
גם מהלינה, גם מהחברה, גם מהצלילות וגם מהטיולים.
אפילו האוכל היה סבבה ביותר.
כשהיינו במאונט האגן, והחלטנו שאנחנו לא ממשיכים להתארח אצל חברי כנסיית עלייה, חיפשנו מקום לישון בו בקימבה.
קנינו כרטיס גירוד לדקות שיחה והתחלנו להתקשר לטלפונים שמופיעים בלונלי פלנט.
אמנם הגרסה המעודכנת היא של 2007, אבל עדיין מצאנו בו שימוש ולא מעט.
יש בקימבה שני ריזורטים שהצלחנו לתפוס בטלפון אבל הם היו מאוד יקרים.
מספרי הטלפון של כל שאר המקומות שהופיעו בלונלי פלנט לא היו זמינים יותר מלבד אחד – Mania Guesthouse.
יצרתי קשר עם אישה בשם Alise והיא אמרה לי שיש מקום ואפילו המחיר סביר.
המחיר היה 250 קינה ללילה, לשנינו.
המחיר לא כולל ארוחות אבל היא אמרה שאפשר להכין לנו אוכל ונשלם בנפרד.
מכיוון שזו הייתה האופציה היחידה במחיר הגיוני, הסכמנו וקבענו שנגיע לחמישה לילות, ושהם יאספו אותנו מהשדה.
אליס ואלביס, בעלה, אספו אותנו מהשדה וגילינו זוג מקסים בשנות השישים לחייהם.
הגסטהאוס משפחתי אבל כל הילדים למעט אחד כבר עברו להתגורר באוסטרליה.
כל עובדי הגסטאהוס הם מהמשפחה המורחבת, אחיינים, בני דודים וכו'.
בדרך לגסטאהוס הם עצרו בצד הדרך לקנות לנו קוקוס.
עד אותו הרגע לא אהבתי קוקוס אבל מאז שאכלתי את הקוקוס שם, התאהבתי.
קימבה, מקום שהוא חלום
כשהגענו לגסטאהוס נשמתי לרווחה.
זה היה מקום מדהים ביופיו. עם גינה גדולה והמון צמחים טרופיים וחדרים נקיים.
החדר אוכל, הסלון והמטבח משותפים ואפשר גם לבשל לעצמנו.
ביום הראשון להגעתנו אלביס ניסה להבין מה אנחנו רוצים לעשות והמליץ על כל מיני כיוונים.
כמו כן הבנו שאפשר לאכול ארוחות בוקר צהריים וערב בגסטאהוס תמורת סכום של בין 25-40 קינה (אבל צריך להודיע לפחות חצי יום מראש).
אליס בשלנית מופלאה ומאוד כדאי לאכול אצלה ארוחה גדולה, לפחות פעם אחת.
הם גם יעזרו לכם בכל מה שתצטרכו, כולל הכל.
אם רוצים אוכל יותר מערבי יש בית קפה ממש קרוב לגסטאהוס.
גם בקימבה לא נתנו לנו להסתובב לבד ובכל פעם שיצאנו מהגסטאהוס מישהו מהעבודים בא איתנו.
לקימבה הגענו בעיקר בשביל הצלילות.
ועדון הצלילה היחיד באי מופעל על ידי ריזורט בשם Wallindi.
יצרנו איתם קשר ביום שהגענו וקבענו ימי צלילה.
לריזורט הזה יש גם סוכנות טיולים ואפשר לצאת איתם למסלולים.
ביומיים הבאים צללנו דרך הריזורט.
הם יכולים לארגן הסעה הלוך וחזור מהגסטאהוס, ויום צלילות כולל גם ארוחת צהריים.
יום של 2 צלילות כולל הסעה וארוחת צהריים עלה לנו בערך 750 קינה לאדם.
בדיעבד, אני מצטערת שלא עשיתי עוד ימי צלילות שם.
זה באמת המקום עם הריף הכי בריא שראיתי בחיים שלי (כן, הריף אלמוגים יותר בריא ויפה מבסיני).
ביום השלישי בקימבה נסענו עם אלביס ושאר העובדים לבלוק קקאו של הבן שלו.
הסתובבנו בין עצי הקקאו, טעמנו את ה"בשר" שעוטף את הפולים, שחינו בנהר שעובר בבלוק שלו, אכלנו מלא מלא קוקוסים והיה מדהים באמת.
ביום הרביעי והחמישי יצאנו לטיולים עם הסוכנות של Wallindi.
עשינו טיול יום להר געש פעיל במסלול שארך 7 שעות הליכה (הלוך חזור) בתוך יער גשם.
הלכנו עד ללוע של הר געש פעיל וזה היה מאמץ סביר בשביל נוף מדהים.
ביום למחרת נסענו ל-Guro River שהוא נחל של מים חמים כתוצאה מפעילות וולקנית.
הטלפון של אליס לתיאומים והזמנות – 72044700 675+ (זמינה בווטסאפ).
ניו אירלנד (New Ireland)
מסתבכים בבולומינסקי
מקימבה טסנו לקאווינג (Kaewing).
החלטנו לסיים את הטיול בריזורט על אי קטנטן ופרטי, ששמענו שיש לו את המועדון צליל הכי טוב בניו-אירלנד.
ניו אירלנד הוא אי ארוך וצר וקאווינג נמצאת בשפיץ הצפוני שלו.
הגענו לקאווינג יומיים לפני ההזמנה שלנו לריזורט בשביל לטייל על הבולומינסקי (Boluminski Highway), כביש שמוביל מקאווינג לאורך הצד המזרחי עד לנמנטאנאי (Namatanai).
בניו-אירלנד כבר אפשר להסתובב בלי מלווה והכל הרבה יותר רגוע.
בקימבה פגשנו זוג צפרים ישראלי ואמריקאי שטסו איתנו לקאווינג וגם באו לישון אצל טוני ביחד איתנו.
הם תכננו לקחת נהג ולנסוע לאורך הבולומינסקי עד למקום מסוים וממנו להתחיל לעלות לאיזה כפר על ראש הר בשביל לראות ציפורים.
אנחנו רצינו להגיע לכפר בשם דאלום (Dalom) שקראנו עליו בלונלי פלנט ולעשות שם את הלילה (ידענו שיש שם גסטאהוס אבל לא הצלחנו לתפוס אותם בטלפון).
הגענו ביום א', כשאין תחבורה ציבורית, ותכננו לנסוע ביום למחרת.
בבוקר כשקמנו, הבחור הישראלי אמר לי שאחרי שהלכנו לישון הגיע הנהג/מדריך שלהם והם סיפרו לו על זה שאנחנו רוצים להגיע לדאלום למחרת.
הוא אמר להם שגם ביום ב' אין אוטובוסים על הבולומינסקי, כי זה יום עבודה עם הקהילה.
אז מכיוון שלא היה לנו איך ליסוע בתחבורה ציבורית, הצפרים הציעו שהם ייקחו אותנו כי הם גם רוצים להגיע לאזור מאוד קרוב לשם.
במהלך הנסיעה הסתבר שהנהג הוא אחיין של בעלת הגסטאהוס בדאלום ושאין שם קליטת סלולר ולכן לא הצלחנו לתקשר איתה.
הגסטאהוס שייך למשפחה השייכת לכנסייה בשם Seven Days Adventist, וגם הם בעלי זיקה עמוקה לישראל.
בסופו של דבר התמקמנו בגסטאהוס של המשפחה שנמצא ממש על שפת הים.
חייבת לציין שהגסטאהוס ראה ימים טובים יותר.
זה באמת המקום הכי בסיסי שהיינו בו, והוא עלה כמו הגסטאהוס בקימבה.
מזל שהגסטאהוס נמצא במרחק של 20 מטר מנחל דלום, נחל עם מים קפואים בצבעים מדהימים.
מדובר בכפר שנמצא בנקודה שבה מים קרים וצלולים של נחל פוגשים חוף ים לבן ומי ים בצבע טורקיז.
אין שם קליטה או מקלחת וגם כמויות האוכל מוגבלות שם.
אם היה לנו עוד זמן היינו ממשיכים אחרי הלילה הזה לעוד כפר על הבולומינסקי עד שהיינו מגיעים לנמנטאני.
הטלפון של טומי ליץ מ-Grace Cottage בקאווינג (גסטאהוס נקי ויפה, המחיר כולל 2 ארוחות) – 71122533 675+ (זמין בוואטסאפ).
הדרך לריזורט רצופה כוונות טובות (ועיכובים)
הגיע הזמן להגיע לריזורט לסיום מפנק ומערבי יותר.
הייתה לנו הזמנה לארבעה ימים אחרונים בריזורט Lissanong.
אבל כמו שהבנתם, בפפואה דברים הולכים קשה וגם הדרך חזרה על הבולומינסקי לא הייתה פשוטה.
לא היה ברור מתי בדיוק האוטובוס יוצא ומה הסיכויים שהוא באמת ייצא.
לבסוף, הלכנו על חוכמת ההמונים – מה שאמרו לנו יותר אנשים, סיכוי גבוה יותר שזה נכון.
בשעה עשר חיכינו לאוטובוס.
האוטובוס לא הגיע, אבל מי שראה אותנו ועצר לשוחח הוא איתנו הוא יוחנן (ככה הוא קורא לעצמו), הוא סיפר לנו שהוא חבר בכנסיית עלייה של קוקופו.
אמרנו לו שלום שלום והוא המשיך לדרכו.
עברו עוד דקות ארוכות ואוטובוס לא הגיע, אבל מי שכן חזר זה יוחנן!
אשתו אמרה לו שהוא חייב לחזור ולקחת את היהודים.
נסענו איתו עד התחנה הסופית שלו, מקום די מרכזי שאמורים לעבור בו אוטובוסים.
חיכינו עם יוחנן ואשתו בתחנת דלק שבבעלותם.
בילינו איתם כמה שעות בתחנת דלק, אך האוטובוס לא הופיע.
בסופו של דבר עלינו על הקו של אח של אחד העובדים של יוחנן והתקדמנו איתו הלאה לכיוון קאווינג.
הקו הזה הסתיים בכפר שכבר היה ממש קרוב לקאווינג, ואמרו לנו שפה בטוח נתפוס אוטובוס.
נשארנו שם די אבודים וגם המקומיים ניסו לעזור.
כעבור כמה דקות נעצר לידנו רכב שהציע לנו טרמפ לקאווינג.
ברכב היו כמה עובדים של משרד הבריאות. הם עוברים בין הכפרים, מסבירים על מלריה ודרכים להימנע מהמחלה, וקובעים יום ריסוס בכפר.
המשכנו איתם, כולל שתי עצירות של איזה חצי שעה כל פעם באיזה כפר והגענו לקאווינג רק בערב, איזה יום!
זמן להתפנק
בשעת ערב הגענו לריזורט Lissenung הנמצא כעשרים דקות הפלגה מקאווינג.
ארבעת הימים שלנו פה תוכננו מראש לסוף כדי לסיים את הטיול בפינוקים ובאווירה אחרת לגמרי.
אמנם לא תמצאו פה ריזורט סטייל המלדיביים, אבל את תחושת הניתוק והשקט אי אפשר להחליף.
מדובר בריזורט מקסים הבנוי בשיטת בנייה מקומית, על כל המשתמע מזה.
המלצת הזהב שלי היא להביא חומר דוחה יתושים, והרבה ממנו.
החוויה של לחיות על אי קטנטן במשך כמה ימים היא אדירה.
מי שבא לצלול, זה המקום הכי טוב לצלול בו.
אל תוותרו על צלילות ב-Albatross Passage.
חזרה לפורט מורסבי
לפורט מורסבי חזרנו בטיסה של שש בבוקר מקאווינג, ביום שלפני הטיסה חזרה הביתה.
תיאורטית, יכולנו להספיק לטוס באותו היום מקוויאנג לפורט מורסבי ואז מפורט מורסבי למנילה, אבל רצינו להימנע מהלחץ שבאפשרות הסבירה שהטיסה תידחה/תבוטל.
ישנו במלון נחמד שנקרא Hideaway hotel שנמצא בסמוך לשדה תעופה.
את הזמן ניצלנו בשוק אמנים בשכונת Boroko.
השוק נקרא Handicrafts Market Boroko וניתן למצוא שם מזכרות ואומנות בעבודת יד.
פורט מורסבי נחשבת לעיר מסוכנת, אבל יש גם יוצא מן הכלל.
מצד אחד הכרנו ב-Lissenung אוסטרליים שגרו בעבר בפורט מורסבי והם אמרו שבשכונה הזאת אפשר להסתובב לבד במהלך היום.
מצד שני, כשביקשנו להזמין מונית במלון, הם אמרו לנו שהביטחון הזמין לנו נהג מונית, שנשאר איתנו כל עוד אנחנו מחוץ למלון.
לא הייתה לנו בכלל אפשרות אחרת.
מכיוון שכל הסידור הזה מאוד יקר (נהג מונית/מאבטח צמוד), לא יצאנו הרבה מהמלון.
אבל בפפואה צריך גם מזל, והפעם הוא שפר עלינו.
החבר של הבן זוג שלי עובד בפפואה ובאותו הערב הוא הגיע לפורט מורסבי.
הוא אסף אותנו עם נהג מהעבודה שלו ויצאנו למין טיילת עם מסעדות וברים (דמיינו תל אביב אבל בשנות החמישים).
זה היה נחמד ובטוח שלא היינו מגיעים לשם בשום דרך אחרת.
סיכום
פפואה ניו גיני היא מקום מיוחד מאוד.
לא נתקלנו בדבר כזה מעולם ואני בספק אם ניתקל בעתיד.
השבטיות עדיין מאוד חזקה בחלקים מסוימים בה וגם עניין הביטחון האישי נראה לנו מאוד מוזר בחלקים מסוימים.
מצד אחד, הכל פסטורלי ומצד שני, דברים יכולים להתהפך ולהיות מסוכנים ברגע אחד.
עברו עלינו שלושה שבועות מטריפים בהם חווינו הכנסת אורחים נדירה, טיילנו בטבע קסום וקינחנו בריזורט שהיה שונה מכל מה שראינו עד אז בפפואה.
קשה לומר אם נחזור בעתיד, אבל never say never.
אחרי חוויה כזאת, צריך זמן לעכל ואולי לחוות מקומות נוספים, אבל הגעגוע תמיד יישאר ביחד עם הזיכרונות ובעיקר עם האנשים.
