התשובה המיידית תהיה כולם.
עם זאת, חשוב להציג את התמונה המלאה וזאת מתוך הנחה הגיונית שרוב המטיילים המגיעים לניו זילנד רוצים להגיע למקומות המוכרים ואין להם את כל הזמן שבעולם.

נתון זה מקטין דרסטית את כמות המבקרים בחוף המזרחי, מתוך הנחה נוספת שאי אפשר לראות הכל וצריך להחליט על מה לוותר.
כששמים על כף המאזניים מקומות כמו הר קוק או וואנקה, הרוב המוחלט יסכים שצריך להתפשר ולבחור.

על כן, נצטרך לעשות סדר.
מזרח האי הצפוני מכיל נקודות עניין, אך טומן בחובו גם מרחקי נהיגה יחסית גדולים ביניהן.
מצאתי את עצמי נוסע מספר שעות ללא נפש חיה, והיותי מטייל לבד גרמה לתחושת בדידות קלה.

בדיעבד, איני מצטער על דבר, שכן היה לי זמן איכות עצמי.
ועם זאת, אם הייתי צריך לקבל את ההחלטה האידיאלית, הייתי בוודאי מגיע עם שותפ/ה נוספים.
הסיבה העיקרית היא שרוב המקומות לאורך החוף המזרחי הם אתרי טבע לביקור קצר.
המשמעות היא שברוב המקרים כל אחד הוא לעצמו, והאינטראקציה בין המטיילים לא דומה לאינטראקציה בטרקים או במקומות מיושבים.

בנוסף, טיול במזרח האי הצפוני יתאים מאוד למשפחות ובעיקר אלו שלוקחות את הזמן ולא ממהרות.
לאורך החוף המזרחי יש אינספור נקודות עצירה פסטורליות ושקטות.
חיזוק התא המשפחתי הוא ככל הנראה משהו שאף משפחה לא תתנגד, ולכן זמן האיכות שם יקר מפז.

עם יד על הלב, אם היו לי חודשיים או פחות לטייל בטיול ראשון בניו זילנד – לא הייתי מגיע לחוף המזרחי, או לפחות לא מטייל בכולו.

כתבתי ואכתוב פעם נוספת שיש מקומות יותר "מרגשים".
מצד שני, יש משהו מהפנט בשקט ובניתוק הזה.
לפעמים, קשה להאמין שמדובר באותה מדינה מבחינת מסת התיירים והעומס.