ככה למשל, מצאתי את עצמי יושב בהוסטל בביירון ביי באוסטרליה.
פגשתי בחורה גרמנייה שהתאהבה בישראל והגיעה לבקר בה מספר פעמים עוד לפני שהכרנו.
היה בינינו קליק מהיר, אבל בשלב מסוים הרצונות והרגשות שלנו היו שונים.
אני לקחתי את זה למקום של התבודדות, והיא לעומת זאת פשוט הפגינה אדישות.
מצאתי את עצמי יושב על ערסל ושומע מוזיקה עצובה במקום ללכת לחוף הים ולתפוס גלים.

סיפור נוסף היה בניו זילנד.
הכרתי בחורה ישראלית מדהימה, ובילינו כמה ערבים נהדרים ביחד.
היא נאלצה לחזור לישראל והמשכנו להתכתב ולחלום על עתיד משותף, אבל עד שחזרתי לארץ היא כבר הייתה במקום אחר.
היה קשה לוותר, כי בכל זאת, הייתה משיכה בטיול והכל זרם, אבל מה שהתאים לטיול פשוט לא הסתדר בישראל. אהבה של טיול קלאסית.

ולעומת זאת, דווקא במקומות הכי הזויים ומנותקים, דברים הלכו "כמו שצריך".
על אי בודד בפיליפינים, בזמן הפסקה בין הצלילות, פגשתי בחורה שהמשיכה לטייל איתי לסירוגין במשך כמעט חודש.
היא כמעט חמקה ממני אחרי שהטלפון שלה לא עבד במשך ערב שלם, אבל בסופו של דבר בילינו ביחד ואפילו נפגשנו לטיול משותף בלאוס לאחר חודשיים.
היה לשנינו ברור ששום דבר לא ייצא מזה בעתיד, אבל ניצלנו כל רגע שהיה לנו והתנהגנו כמו זוג לכל דבר, במסגרת הטיול.
זה אפילו הוביל למצב של פיצוץ קטן אחרי שעלה חשד קטן מצדי שהיא מסתובבת עם מישהו אחר.
היה ילדותי מבחינתי לחשוב שהיא "שלי", אבל אחרי שבועיים של טיול משותף, הגבולות הטשטשו וגרמו לקונפליקט בינינו.

וה-סיפור כמובן, קרה בקולומביה.
כבר ביום השלישי של הטיול הכרתי מישהי, שתהפוך אחרי כמה שנים להיות אשתי והאדם הכי חשוב לי בעולם.
גם זה לא בא ברגע, ואחרי פיצול של כמה ימים, החלטנו שאנחנו רוצים לטייל ביחד.
לאחר שבוע של טיול, פתאום התנתקתי, רציתי להתבודד.
הרגשתי שאני מתאהב ופחדתי.
לא רציתי שתחושת החופש של הטיול תתערבב עם הרגשות, אבל בשלב מסוים הפסקתי להתנגד והשאר היסטוריה.