קנגורו וקואלות בכל מקום
האי קנגורו הוא האי השלישי בגודלו באוסטרליה.
קודמים לו טזמניה (Tasmania) והאי מילוול (Melville) שנמצא בצפון אוסטרליה.
האי משתרע על כ-4400 קמ"ר, או במילים אחרות, בערך שעתיים נסיעה מצד לצד.
על האי יש 2-3 כבישים סלולים, וכל השאר עפר.
עם זאת, אין צורך ברכב שטח אלא אם מתכוונים ללון באתרי קמפינג צמודים לחוף או שמתכוונים לטייל בחלק הצפון-מערבי שלו.
מה עוד חשוב לדעת על האי קנגורו?
נתחיל מדרכי הגעה.
דרך ההגעה הפופולרית ביותר היא מעבורת.
זו המעבורת היקרה ביותר שנתקלתי בה!
עלה לנו 400 דולר לזוג + רכב, הלוך-חזור, פסיכי!
זמן ההפלגה הינו כ-45 דקות, מהעיירה פורט ג'רביס (Port Jervis) השוכנת כשעה וחצי מאדלייד, אלא העיירה פנשאו (Penneshaw), הנמצאת בקצה הצפוני של האי.
יש מעבורת נוספת שמגיעה לקינגסקוט (Kingscote), אבל היא מיועדת להולכי רגל בלבד.
אני לא רואה סיבה להשתמש בה, כי באי עצמו אין שום היגיון להסתובב ללא רכב, ומחירי ההשכרה גבוהים.
נמשיך בלינה.
לפניכם שתי אופציות: קמפינג או מוטלים/מלונות/אכסניות.
ששת אתרי הקמפינג על האי מפוזרים בצורה סבירה ברחבי האי ואפשר להגיע אליהם ללא תיאום מראש.
את התשלום מבצעים במקום ועל בסיס מקום פנוי.
למידע נוסף.
אכסניות תרמילאים יש רק בחלק הצפוני (ב-Penneshaw), מה שיצריך נסיעה של לפחות 45 דקות בכל פעם שרוצים לטייל בשאר חלקי האי (וזה במקרה הטוב).
שאר אפשרויות הלינה מפוזרות גם הן בסמוך למפרצים, החופים ומרכז האי.
בקיץ (החל מדצמבר ועד פברואר-מרץ) כדאי להזמין מראש.
הגענו לאי קנגורו אחרי הלילה אצל כריסי וניל.
המעבורת שלקחנו הייתה אחה"צ וזה היה אילוץ די מעצבן, לאור העובדה שרוב המקומות כבר נגמרו.
בהקשר זה, כדאי גם את המעבורת להזמין מראש.
התארחנו בקוטג'ים של בחור ישראלי בשם עוזי.
עוזי מנהל את המקום בשלט רחוק, ולכן המסעדה במקום לא עובדת.
עם זאת, המיקום (Seal Bay) ומצב החדרים (שדרג אותנו לחדר משפחתי באותו מחיר) מצוינים.
לרעות ולי זה היה שדרוג של ממש אחרי כמעט חודש של לינה ברכב ולעיתים במזג אוויר לא אידיאלי.
לרשותנו עמדו יומיים ושני לילות.
החלטנו לטייל באי עם כיוון השעון, שזה בגדול הכיוון שכולם הולכים איתו.
באי אין ממש חופי רחצה (לא שהיינו נכנסים גם ככה), אבל התצפיות והחופים עצמם נמצאים במרחקי הליכה קצרים ואפשר לדלג ביניהם.
המקום האהוב עלינו באי היה Hanson Bay Wildlife Sanctuary.
זה לא גן חיות במסווה של שמורה, אלא שמורה לכל דבר.
אין כלובים, אין האכלה, אין שום אלמנט שמזכיר כפייה או אילוף.
זה היה המקום שראינו בו הכי הרבה קואלות.
לצורך השוואה, בטיול הקודם שלי, ראיתי במצטבר 5 קואלות.
בשמורה הזאת ראיתי 25 קואלות ברדיוס של 200 מטרים!
מה המסקנה? צריך לדעת לאן להגיע.
המשכנו לפארק הלאומי Flinders Chase.
אם נשים רגע בצד את החיות, זאת הסיבה שמגיעים לאי.
הכניסה לפארק כרוכה בתשלום של 11 דולר (כמו בכל פארק בדרום אוסטרליה), וכבישים צרים ומפותלים מובילים אל שתי נקודות עניין מרכזיות.
הראשונה, Remarkable Rocks, סלעים מרשימים מאוד-מאוד שנמצאים על שפת המצוק.
כמות האנשים שנמצאת שם גבוהה תמיד, לכן כדאי להגיע מוקדם בבוקר או אחה"צ כשמתרוקן קצת.
חשוב לקחת בחשבון את זמני הנסיעה חזרה למקום הלינה, כי לנהוג בלילה באי שקוראים לו קנגורו, זה בגדר התאבדות.
השנייה, Admiral Arch, קשת יפהפייה בסמוך למושבת כלבי ים.
הסירחון ניכר ומורגש למרחקים, האזור פרוץ מאוד לרוחות (להתלבש בהתאם) וגם פה לא חסרים אנשים.
כמובן שלא כדאי לפספס, ולמי שיש מצלמה טובה, יכול לצלם גם את הסלעים ממרחק של כמה קילומטרים.
מרשים ביותר!
אפשר גם ללכת בפארק (המליצו לי על Platypus Hole Walk), אבל מכיוון שהיה לנו יום אחד שלם, רצינו לראות עוד חלקים מהאי.
המשכנו על הכביש המערבי לכיוון Western River Bay.
זוהי דרך עפר באורך של כ-20 ק"מ העוברת בין חוות, גבעות ועמקים, עד שמגיעה לשפך הנהר.
במקום אתר קמפינג (שלא ישנו בו כמובן), וניצלתי את הזמן כדי לצלם קצת מלמעלה.
זו הפעם הראשונה שנתקלתי בציפורים שמאיימות על הרחפן, אבל בטח לא אאשים אותן על הרצון להגן על הטריטוריה שלהן.
את Stokes Bay החמצנו.
זה היה לחזור לפני החשיכה או להסתכן.
חזרנו, פשוט לא שווה לרסק את הרכב, מה שגם הדרך המהירה ביותר הייתה דרך עפר.
עוד צילומי שקיעה מרהיבים ממקום הלינה שלנו, וברגע שיורד חושך, זה חשוך לגמרי.
הזמנו את המעבורת חזרה לשעת צהריים מוקדמת.
זה אפשר לנו לטייל בכיף בבוקר, וניצלנו את הזמן כדי לחקור את החלק המזרחי של האי.
בהלוך רק עברנו בו, וזה היה או הוא או עיקוף ל-Stokes Bay.
החלטנו ללכת על בטוח, ועצרנו לתצפיות מרהיבות ב-Seal Bay ו-Pennington Bay.
עם העלייה למעבורת, שוב התחלתי להרגיש על הפנים.
לדעתי זה גם פסיכולוגי, אבל חצי מהשיט עבר בניסיון לחשוב על דברים שהם לא בחילה, גם אם זה הצריך לשבת בחוץ עם הרוחות החזקות.
עושים את דרכנו לויקטוריה
ידענו שלפנינו דרך ארוכה.
לא הייתה לנו כוונה לשרוף את הזמן, ורצינו להתקדם כמה שיותר לכיוון הגבול עם מדינת ויקטוריה (Victoria).
עברנו בכמה עיירות חביבות (Victor Harbour למשל) שלגמרי לא הייתי מתנגד לגור בהן.
שקטות, פסטורליות, אחלה אווירה וגם מזג אוויר סביר בחלק מחודשי השנה.
בשלב מסוים נגמרתי לגמרי, ורעות התנדבה להחליף אותי.
לא יצא לה לנהוג יותר מדי (רק טיפה באדלייד), אבל זה עבר בקלות ובשלום.
את הפארק הלאומי Coorong ראיתי בחלומות בעיקר.
מדובר בפארק לאומי צר וארוך המשתרע לאורך הדרך המחברת בין Victor Harbour לכיוון הגבול עם מדינת ויקטוריה.
מודה שלא נפל לי כל כך האסימון האם אפשר בכלל לטייל בו עקב הטופוגרפיה שלו, אבל אין ספק שהנוף מרשים (ממה שהספקתי לראות לפני שנפלתי).
הגענו בשעת ערב למארחים שלנו בעיירה Naracoote.
התכנון הראשוני היה להמשיך עד לעיר Mount Gambier הסמוכה לגבול הויקטוריאני, אבל תחושת בטן יומיים לפני סימנה לי שאין סיכוי שנספיק.
מפה לשם, החלטה נכונה ומתוזמנת לעצור לפני.
התברר לנו שאנחנו האורחים הראשונים אצל המארחים, מה שעורר אצלם התרגשות גדולה.
הריטואל הקבוע של ארוחת ערב (הפעם בישלנו לעצמנו) ושיחה חביבה המשיך גם כאן, ובבוקר התקפלנו והמשכנו אל מערות הנטיפים המקומיות.
כל האזור שקרוב לגבול עם ויקטוריה מלא במערות תת-קרקעיות, עדות מרשימה לחיים בזמנים קדומים.
המערות מרשימות, אפשר לראות שלדים של חיות עתיקות, אבל בעינינו המחיר היה קצת גבוה.
המשכנו ל-Mount Gambier, העיר השנייה בגודלה בדרום אוסטרליה.
גם ב-Mount Gambier יש מערות, הנחשבות למפורסמות בכל האזור ועונות לשם Engelbrecht, על שם בחור חביב שגילה אותן לפני כ-100 שנה.
המחיר היה סביר לחלוטין וההדרכה מקצועית ביותר, לגמרי מומלץ!
המשכנו לאגם הכחול, שהיה בגלגול הקודם הר געש פעיל.
זו הייתה הזדמנות מצוינת עבורי להשתעשע מעט עם הרחפן ולצלם תמונות מטורפות של האגם.
כמו ברוב ימי הטיול שלנו, תמיד חסרות לנו כמה שעות ביום… מי לא מכיר את ההרגשה?
הנסיעה הבאה הייתה ל-Warrnambool, השוכנת במדינת ויקטוריה ומהווה את הגבול המערבי של ה-Great Ocean Road, דרך החוף המפורסמת באוסטרליה.
בקטע לא מוסבר, המוטל שלנו היה זול יותר מההוסטל, ואפילו השתדרגנו לחדר משפחתי.
בין לבין הספקנו לצלם שקיעה מטורפת ב-Tower Hill Wildlife Reserve שנמצא כ-10 ק"מ מערבית לעיר.
סינים, סינים בכל מקום...
בפעם שעברה שטיילתי ב-GOR, היו לי יומיים מלאים.
הפעם, בקושי יום.
עם זאת, בפעם שעברה מזג האוויר היה קודר ומספר התיירים בהתאם.
הפעם, שמש והמוני תיירים.
דווקא התחלנו בטוב ועצרנו בחוף יפהפה ושומם.
הרוחות היו ערות, אבל מזג אוויר היה טוב בסה"כ.
ככל שהתקדמנו מזרחה, מספר הרכבים והתיירים עלה בהתאם.
לאט לאט עברנו בכל הנקודות המרכזיות של ה-GOR, ביניהן London Bridge, Loch Ard Gorge וכמובן סלעי 12 השליחים (12 Apostles).
המקום האהוב עליי ב-GOR הוא ללא ספק Loch Ard Gorge וגם הפעם הוא לא אכזב.
בילינו בו כמעט שעה ובעיניי זו הנקודה היפה ביותר בדרך.
לעומת זאת, המסלול הלעוס של 12 השליחים עמוס לעייפה בסינים מעצבנים שלא שמים קצוץ על המרחב הציבורי.
רעות קיבלה מטרייה לעין, אני נדחפתי כמה פעמים ובכללי, חוויה מתסכלת.
העיתוי שלנו, אמצע היום, לא היה מדהים, וההמלצה שלי תהיה להגיע מוקדם בבוקר או מאוחר אחה"צ.
מכיוון שלא הייתה לנו אפשרות למרוח את הזמן בדרך, דילגנו בין האתרים השונים בדרכנו לחלק המזרחי.
עלינו לתצפית יפהפייה בעיירה Apollo Bay לאחר המלצה מנהג מקומי (Mariners Lookout) וממש לפני שהגענו למארחים שלנו, נהנינו משקיעה ב-Bells Beach, חוף הגולשים המפורסם בויקטוריה.
המארחים שלנו, שוב מארגון HIT, קיבלו את פנינו, באופן מפתיע, בשעות הערב החשוכות.
לאורך כל הטיול הקפדנו לוודא שלמארחים שלנו אין בעיה עם לינה משותפת.
כשעשינו את הסיור הראשוני בבית, התחוור לנו שניאלץ לישון בנפרד.
אצל הנוצרים לא ישנים ביחד לפני החתונה, ולמרות שלא היה שום אזכור לכך בדף המארחים (אחרת לא היינו מגיעים מראש), בלענו רוק והסכמנו בלית ברירה.
אישית, סוף סוף לא גנבו לי את השמיכה בלילה, אבל אלו מצבים לא נעימים שעדיף להימנע מהם.
גם הפעם לא נשארנו ליותר מלילה (לפי התכנית, בלי קשר לענייני הלינה) ועשינו את דרכנו לצד השני של מפרץ פיליפ, "המפרץ של מלבורן".
מתקרבים למלבורן
לקחנו את מעבורת הרכבים מהעיירה Queenscliff לכיוון העיירה Sorrento שנמצאת בחצי האי מורנינגטון (Mornington Peninsula), הנמצא מדרום למלבורן.
זהו אזור יין קטן יחסית, אך יעד נופש מועדף על תושבי מלבורן, המחפשים לברוח מהמולת העיר.
במרחק של פחות מ-100 ק"מ, עם חופים יפהפיים, קשה להתווכח איתם.
גם הפעם התמקדנו ביקבים קטנים, מתוך הנחה (מוצדקת) שנקבל יחס אישי ורמת יין גבוהה.
לאחר שניים-שלושה יקבים, מיצינו את הסיפור והמשכנו מזרחה לכיוון הפארק הלאומי ווילסונס פרומונטורי (Wilsons Promontory National Park).
הפארק הלאומי ווילסונס פרום נמצא בקצה הדרומי של מדינת ויקטוריה ושל אוסטרליה בכלל.
למעשה, בתוך הפארק ניתן להגיע לנקודה הדרומית ביותר ביבשת אוסטרליה, לא כולל טזמניה.
בניגוד למה שידעתי לפני, כדי להגיע לנקודה זו, יש לעשות טרק של יומיים, והיא לא נגישה כל כך.
הלינה באזור הפארק הלאומי בעייתית.
למעשה, כמעט ואין מוטלים פנויים וגם אלו שפנויים, נמצאים כשעה נסיעה ממסלולי ההליכה בפארק.
הפארק עצמו גדול מאוד, ובדרומו יש התיישבות בשם Tidal River.
בהתיישבות זו שוכן מרכז המבקרים ובסמוך לו אתרי קמפינג ובקתות משפחתיות.
הדרך לפארק מפותלת וארוכה, אך הנסיעה ממש בתוך היערות ועוברת בכיף.
הגענו לפארק במזג אוויר מחורבן.
הרוחות היו חזקות והעננות מאסיבית.
לא שהיינו מתרחצים בים (בקיץ זה דווקא די פופולרי), אבל גם ללכת על החוף היה בלתי נסבל, וברוב המקרים יצאתי לצלם בקטנה בעוד שרעות נשארה ברכב.
החלטנו שגם מזג האוויר לא יעצור אותנו מלעשות מסלול, והחלטנו לטפס אל פסגת Mt. Oberon.
מסלול ההליכה לפסגה מונוטוני, אבל במזג אוויר כזה, עם הצללה והגנה מפני הרוח, זה בא בול בזמן.
לאחר שעה של טיפוס סביר, הגענו לפסגה.
כל מה שראינו היה ענן אחד גדול ובקצה התחתון, חוף יפהפה.
ללא ספק התצפית המחורבנת היפה בחיי.
משטר הרוחות והעננות כל כך בלתי צפוי בפארק, שכל מה שהיינו צריכים זה להמתין.
ואכן, לאחר כ-10 דקות, העננות התפזרה והנוף המדהים התגלה.
הרוחות לא הפסיקו, אבל כדי לצלם לא צריך יותר מדי.
ליהנות מהנוף בלי לכסות את הפנים ואת האוזניים – פחות.
בדרך למטה עוד התחיל לרדת גשם, והחלטנו שזה מספיק ליום אחד.
נסענו בחזרה לכיוון העיירה בה לנו (Meeniyan), ורגע לפני שיצאנו מהפארק, נכנסנו למסלול קליל בשם Prom Wildlife Walk.
מדובר במסלול שמתאים לכל אחד ואחת וניתן לראות בו בעלי חיים אנדמיים.
אולי זה היה מזג האוויר, אולי חוסר מזל, אבל למעט כמה קנגורו, היה די שומם.
אפילו וומבט לא יצא לראות, ומדובר באחד המקומות שהכי סביר לראות בהם וומבט.
מה שכן, צריך לדעת להכיל גם ימים כאלו.
הגיוני לקוות לשמש ומזג אוויר מושלם כל יום, אבל זה לא עומד במבחן המציאות.
גם בתחילת הטיול התמודדנו עם קור וגשם, וגם לקראת סוף הטיול של רעות זה קרה שוב.
לא סוף העולם, וגם מימים כאלו אפשר להפיק את המיטב.
חזרנו מוקדם יחסית וניצלנו את הזמן להתארגנויות שלנו – כביסה, אוכל, ניקיונות – כל מה שיאפשר לנו להגיע למלבורן בכיף.
מלבורן, את קסם!
שניה לפני שהגענו למלבורן, עשינו יום קצת יותר רגוע.
התחלנו בביקור אצל נופר (עם שורוק), שעובדת במחלבה הסמוכה לפיליפ איילנד (Phillip Island) ונהנינו מהכנסת אורחים מעולה.
לאחר מכן, המשכנו אל הפארק הלאומי Dandenong Ranges.
משקיף על מלבורן ממזרח, הפארק הזה מיוחד במינו.
יש לו סממנים של יער גשם, למרות שהאזור האקלימי ממש לא מזכיר שום דבר טרופי.
הנסיעה בין העצים הענקיים הייתה מגניבה לאללה, ואפילו העלק מפל שהלכנו אליו היה חביב בזכות הסביבה המרשימה.
מלבורן הייתה ונשארה העיר האהובה עליי באוסטרליה.
עבורי, אין התלבטות בכלל, אבל תמיד יש את הקרב הזה של סידני-מלבורן.
בעוד שסידני הצטיירה עבורי כמנוכרת וסואנת, דווקא במלבורן קיבלתי הרגשה של עיר-כפר.
אולי זה מכיוון שישנתי אצל משפחה אוסטרלית בפרברי מלבורן ולא במרכז העיר, אבל עם הרגשה לא מתווכחים.
הגענו למארחים שלנו, ברניס ומני, משפחה של חברים טובים שהסכימה לארח אותנו למשך השהות שלנו בעיר.
כבר מהרגע הראשון היה ברור שמדובר בסיפור אהבה.
רעות התחברה לבעלת הבית בצורה בלתי רגילה, ובעל הבית התגלה כאיש מבריק ומעניין כאחד.
על הבית שלהם לא ארחיב מעבר לכך שזה יותר מזכיר ארמון מבית (בלי משרתים).
בערב נשברו כל השיאים מבחינתנו.
זה התחיל מטיול רכוב ברחבי מלבורן, כולל במקומות מעניינים שרק מקומיים מגיעים אליהם, והסתיים בארוחת גורמה במסעדה יפנית, מאלו שהשף מכין את האוכל מול הפנים.
והאוכל… מאמא מיה, לא אכלתי כזה אוכל בחיים שלי!
כל מנה הייתה בול, כל ביס היה עונג צרוף.
לא היו לנו מספיק מילים להודות, אבל מבחינתם הנתינה היא באהבה ולא כחלק ממחויבות, וזה הקסים אותנו.
ניצלנו את היום למחרת לטיול ב-CBD מלבורן.
מרכז העיר אמנם גדוש וסואן, אבל עדיין סביל עבורי.
התחלנו ב-Queen Victoria Market, השוק הפופולרי של מרכז העיר.
ממנו הלכנו לכיוון תחנת הרכבת Flinders Street Station וביקרנו ב-Lanes המפורסמים, סמטאות הגרפיטי הנועדות של מלבורן.
באופן כללי, יש איזה 100 סמטאות כאלו, אבל אנחנו הלכנו על החרושות והמוכרות, ביניהן AC/DC Lane ו-Hosier Lane.
אחד הדברים האהובים עליי במלבורן הוא התחב"צ.
מדובר במערכת תחבורה מהמתקדמות בעולם, כזו שלא נופלת מלונדון, ניו יורק או פריז.
אמנם במלבורן אין תחתית (עובדים על זה עכשיו), אבל הטראם והרכבות מתוקתקות להפליא ומאפשרות לנסוע ברחבי המטרופולין בקלילות.
5 שנים וכלום לא השתנה
שבוע חדש התחיל במלבורן, והוזמנתי להשתתף בסיור יין בעמק יארה (Yarra Valley), עמק היין של מדינת ויקטוריה.
רעות ואני מתים על סיורי יין, ועמק יארה היה עמק היין החמישי שלנו בטיול.
הכל תקתק בסיור הזה – היינות היו משובחים, הגבינות והשוקולדים היו מובחרים וגם החבר'ה בסיור היו אדירים.
מלבד יין, ביקרנו בחווה אורגנית ובמפעל שוקולד ונהנינו מארוחת צהריים מעולה.
פעם נוספת התברר לי שבחרתי נכון, כשרעות ניצחה בתחרות פטונק (משחק צרפתי עם כדורים כבדים) וזכתה בבקבוק יין.
אבל הטיול בעמק היין היה רק הקדימון לערב.
מעט לפני, בתוך מלבורן, ראינו מיליון שוטרים.
לא היה פיגוע חס וחלילה, אלא הפגנה נגד ההתחממות הגלובלית, שהוציאה אלפים לרחובות.
לקחנו את הרכבת ל-Glen Weaverly, פרבר במלבורן.
הפרבר הזה לא אומר לכם כלום ככל הנראה.
אני מנחש שהוא לא אומר כלום גם לרוב האוסטרלים ואפילו לתושבי מלבורן.
בשבילי תחנת הרכבת של הפרבר היא זיכרון מתוק.
לתחנה הזו הייתי מגיע בכל בוקר כאשר התארחתי אצל המשפחה האוסטרלית, משפחת דה-לוקה, שאירחה אותי ב-2014.
הכרתי אותם בונואטו לגמרי במקרה, וביליתי איתם יום מדהים באי Santo, גן עדן עלי אדמות.
לאחר מכן, כשהגעתי למלבורן בפעם הראשונה, הם אירחו אותי ביד נדיבה, כאילו הייתי בן משפחה.
קבענו להיפגש במסעדה תאילנדית הצמודה לתחנת הרכבת.
רעות קלטה את ההתרגשות שלי… זה היה קצת מתוח אפילו, אבל ממש ציפיתי לפגוש אותם שוב.
אני נוטה להיות סנטימנטלי כשמדובר בזיכרונות מתוקים.
הזמן שביליתי במלבורן איתם, היה לגמרי חוויה חד-פעמית עבורי, והנה אנחנו נפגשים שוב.
הגענו טיפה לפני והיה קצת זמן לשרוף.
ברגע שכולם הגיעו, הכל זרם וקלח כאילו הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה שלשום.
ישבנו במסעדה במשך 4 שעות, עד שסגרו עלינו את האורות, ממש ככה!
אני נשבע שיכולנו לשבת שם עוד יומיים ועדיין היה על מה לדבר ובמה לשתף.
סיימנו ערב מדהים וחזרנו בחזרה למארחים שלנו, תשושים מהיום הארוך אבל מבסוטים לאללה.
רעות חוזרת לישראל
היום האחרון במלבורן היה קצת קודר.
אולי זה יום כיפור שדפק בדלת, אולי העובדה שאוסטרליה הייתה עצובה שרעות חוזרת לישראל.
יצאנו לארוחת בוקר מפנקת עם ברניס ומני, ששום תודה בעולם לא תוקיר את מה שעשו עבורנו.
משם, המשכנו לצ'דסטון (Chadstone), או באוסטרלית, Chaddy.
האוסטרלים אוהבים לקצר שמות ארוכים, ואנחנו הרצנו על זה גאגים לכל אורך הטיול.
צ'דסטון הוא הקניון הגדול ביותר בחצי הכדור הדרומי.
מעולם לא הייתי בקניון גדול כל כך, ובהשוואה למה שיש לנו בארץ, זה פשוט עצום.
אנחנו דווקא פחות התלהבנו.
המבחר גדול, הכל מפונפן ומסוגנן, אבל גדול מדי.
הלכנו לאיבוד מספר פעמים, ולמעט קניות בודדות ותספורת שהגיעה באיחור של שבועיים, מיצינו יחסית מהר.
בין לבין הספקנו להגיע לחוף ברייטון (Brighton), חוף המפורסם בעיקר בשל הבקתות הצבעוניות שבו.
החוף מפוצץ בתיירים, בעיקר סינים, שפשוט לא מאפשרים לצלם בשקט.
הם מתנחלים בכניסה לכל בקתה ושום רמיזה לא מזיזה להם.
בעיניי, המקום אוברייטד ורצוי להעביר את הזמן במקומות יותר מעניינים, או לחילופין להגיע מוקדם בבוקר.
כשחזרנו הביתה, הגיע השלב לארוז את הכל.
הטיסה של רעות יצאה בחצות, והטיסה שלי לחוף המזרחי הייתה מתוכננת לבוקר שאחרי.
מכיוון שתאריך הטיסה נפל על יום כיפור, לא רצינו להוות נטל על המשפחה המארחת.
מיד עם סיום הארוחה המפסקת, נסענו לשדה"ת טולמארין (Tullamarine) ונפרדנו לשלום.
הפעם, בניגוד לטיולים אחרים, ידענו שזה שבועיים וחצי וזהו.
לא אעשה ספוילרים (אולי אעלה בהמשך את מעלליי בחוף המזרחי), אבל בדיעבד התברר שגם שבועיים וחצי זאת חתיכת תקופת זמן.
רעות נכנסה לטרמינל ואני הגעתי למוטל בתוך השדה, לחדר של מטר על מטר.
היה לי מאוד מוזר להעביר את הלילה לבד, כי בכל זאת התרגלתי לנוכחות 24/7 של רעות, אבל ידעתי שזה זמני ושההרפתקה בחוף המזרחי עומדת להתחיל.
סוף דבר
טיול של 5 שבועות הסתיים לו בצורה הטובה ביותר שיכולה להיות.
כמה עבר עלינו!
בעיות מכניות ברכב, מזג אוויר הפכפך, נופים משוגעים, מדבר בלתי נגמר, מארחים ואנשים מדהימים שפגשנו לאורך הדרך.
מעל הכל, שאלה אחת עם תשובה כל כך עוצמתית שמסמלת כל כך הרבה.
יצאנו לטיול בני זוג, וחזרנו משפחה.
אוסטרליה שינתה הרבה דברים בחיי לפני 5 שנים.
התנהגות, דרך הסתכלות על החיים, אפילו את האמונה באנשים.
ידעתי שהטיול הנוכחי יהיה שונה לחלוטין מכל מה שהתרגלתי אליו, אבל גם אני הופתעתי לטובה.
אוסטרליה נשארה מקום מדהים, ואנחנו הצלחנו להתאים את עצמנו אליה וליהנות מכל שניה.
פחדתי מאוד שאשווה כל הזמן בין הטיולים, אבל בפועל זה כמעט ולא קרה.
הכל היה חדש עבורי (גם מבחינת המסלול) אבל היה לי חשוב פשוט לזרום עם מה שקורה ולא להתעסק באיך היה פעם.
אנחנו נחזור לאוסטרליה, היא כבר חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.
עבורי היא מזמן כבר לא עוד יעד לטייל בו, אבל ההשפעה שלה כל כך גדולה, שגם רעות נדבקה בחיידק ורוצה לראות עוד ועוד.
בינתיים, נמשיך להתרפק על רגעים מדהימים במקום כל כך מיוחד, ונחכה בכיליון עיניים לפעם הבאה…
