ה-Great Central Road - הכנות ואישורים
לאחר הביקור החפוז אך מועיל במרכז המבקרים בלברטון, התחלנו בנסיעה אל עבר נקודת הלינה.
הנקודה הייתה כ-60 ק"מ ממרכז המבקרים, מה שבתנאי שטח רגילים לוקח כ-40 דקות.
לפני שנתקדם עם הסיפור, כמה משפטים על ה-Great Central Road.
ראשית, מדובר בדרך הקצרה ביותר ממערב אוסטרליה אל הטריטוריה הצפונית.
כשאני מתכוון לקצר, זה 1200 ק"מ של דרך לא סלולה ועם תנאים שונים.
בחלקים מסוימים בדרך, ניתן לנהוג 110 קמ"ש ללא בעיה.
בחלקים אחרים, לנהוג יותר מ-50 קמ"ש זה מוות בטוח לרכב, גם אם הוא ג'יפ רציני.
הדרך מתחילה כאמור בלברטון (Laverton) שבמערב אוסטרליה ומסתיימת ב-Kata Tjuta Uluru National Park שבטריטוריה הצפונית.
כדי לנהוג בדרך, צריך להוציא שני אישורים (Permits).
לא ניכנס לפוליטיקה המקומית, אבל בגדול האדמה שייכת לאבוריג'ינים ולכן צריך אישור לעבור בשמורות שלהם.
האישורים לא עולים כסף והתהליך כולו לוקח בדיוק 10 דקות.
ניתן להוציא את האישורים בלינק המצורף – לחצו כאן
אותנו לא בדקו, אבל האוסטרלים רגישים לעניין ולכן עדיף להקדיש לזה כמה דקות ולא לקחת סיכון מיותר.
אחד הדברים שמאפיינים את הדרך הוא ריבוי הרכבים הנטושים/שרופים/הפוכים שמפוזרים בתנוחות שונות בצדדים.
לסטטיסטיקה הזו ממש לא רצינו להיכנס, ולכן הקפדנו על נהיגה בטוחה.
עם זאת, וכפי שנאמר לנו בקלגורלי, הדרך מתעתעת מאוד.
מהר מאוד מתרגלים לנהיגה בשטח, הביטחון העצמי עולה ואיתו גם המהירות.
מספר פעמים מצאתי את עצמי נוסע מהר ובולם בפתאומיות עקב בור או מהמורה (Corrugations בעגה המקומית).
חייבים לזכור שזוהי דרך לא סטנדרטית, אין קליטה ב-80% ממנה ומזג האוויר נוטה להיות חם ויבש.
הגענו לדרך באמצע ספטמבר ועם מזג אוויר מצוין, אבל להיתקע פה בקיץ… איחלתי בהצלחה.
ניתן למצוא מידע נוסף על הדרך בלינק המצורף – לחצו כאן
לאורך הדרך (ממערב למזרח במקרה שלנו) שלוש תחנות, או Roadhouses – Tjukayirla, Warburton ו-Warakurna.
ככל שמתקדמים מזרחה, המחירים עולים.
מומלץ לתדלק באולורו/לברטון, תלוי מאיזה צד מגיעים (ולא שזה זול ביחס לשאר אוסטרליה).
בתחנות העצירה הללו, יש קליטה סבירה של טלפונים, סופרמרקט, דלק ואתרי קמפינג מסודרים.
חשוב להתארגן מבחינת אוכל ומים לפני שיוצאים לדרך, שכן ההיצע מוגבל והמחירים בהתאם.
מכיוון שהגענו מקלגורלי והיו לנו עוד עצירה בלאונורה (Leonora) ובלברטון, תדלקנו את הרכב וקנינו כל מה שהיה צריך במחירים יחסית שפויים.
כדאי לקנות רשתות נגד זבובים ולהגיע עם תכשיר נגד יתושים – חבל על העצבים ועל הניסיונות להימלט מהם בדרכים קונבנציונליות, הם כמו ערסים שבאים בחבורות.
דבר נוסף ואחרון שחשוב לדעת הוא שאסור לסטות מהדרך הראשית, אלא אם מדובר בנקודת לינה מוכרת.
כאמור, יש רגישות מסוימת בכל מה שקשור לאדמות הילידים, ולכן האישור שמוציאים תקף לנסיעה בלבד.
ניתן להוציא אישור גם לכניסה לשמורות האבוריג'יניות, אבל לא תמצאו שם יותר מדי.
הדרך עצמה משמשת למעבר בלבד וכמעט שאין בה נקודות עצירה מוכרזות.
מי שמחפש מעיינות, מסלולים ונקודות עניין, לא ימצא אותן ב-Great Central Road.
מתחילים לנסוע באמצע שום מקום
החלטנו לעשות את הדרך ב-2-3 לילות, בהתאם לקצב הנסיעה.
הגענו לנקודת הלינה החינמית והתחלנו להתארגן לאוכל וללינה.
המדורה שלנו החזיקה בדיוק רבע שעה, ולמרות שלא היה קר כל כך, העדפנו להעביר את הערב בתוך הרכב.
סוף סוף מצאתי מקום שבו אפשר להטיס את הרחפן בכיף בלי שום פחד שיעבור מטוס או שאיזה אוסטרלי מתחסד ילשין עליי.
את הבעיות המכניות תיקנו באופן יחסי, אבל כעת צצה לה בעיה חדשה.
צינור הגז לא התחבר כמו שצריך לבלון, והייתה דליפה שלא אפשרה להכין אוכל.
אחרי 45 דקות של התעסקות, הצלחתי איכשהו לחבר את הגז והכנו לעצמנו ארוחת ערב מאוחרת כדי לסיים את היום בצורה טובה.
לפנינו היו יומיים של נסיעה בלתי פוסקת ופרשנו לישון יחסית מוקדם.
הבוקר התחיל גם הוא מוקדם והתחלנו בנסיעה מזרחה – כמה שיותר, יותר טוב.
עברנו ב-Road House הראשון כדי למלא מחדש, ולא התעכבנו יותר מדי.
התכנון הראשוני היה להתקלח ב-Road House השני (Warburton) ולהתקדם עוד שעה לנקודה מזרחית יותר.
בפועל, הגענו למקום וגילינו שבעבור עוד 5 דולרים לאדם, נוכל לישון בתוך אתר קמפינג מאובטח, עם תאורה, מטבח, דשא וחיבור לחשמל.
היום, בדיעבד, אני מבין שהספק שהיה אם להישאר או לא היה על גבול הדבילי.
רעות נכנסה להתקלח ואני הלכתי לשלם את התוספת עבור הלינה.
הכלל שלי הוא פשוט – אם קניתי את זה ואין לי כאבי בטן על זה, כנראה שעשיתי את ההחלטה הנכונה.
לידנו, באופן "מפתיע", היו שני זוגות אוסטרליים חביבים שפיתחו איתנו שיחה קולחת על המצב הפוליטי בישראל.
כל שיחה כזו מלאה במחמאות על המצב במדינה שלנו, על האופי הישראלי החזק ועל דרכי ההתמודדות שלנו עם הטרור והאנטישמיות.
הפתגם "הדשא של השכן ירוק יותר" לא יכל לבוא לביטוי בצורה טובה יותר מאשר במפגשים האקראיים שלנו באתרי הקמפינג, בייחוד כשמדובר בפנסיונרים אוסטרליים.
אותם אוסטרלים מעריצים את ישראל ואחרי שיחה איתם קשה שלא להיות גאה במה שיש לנו.
הבוקר השני היה גם הבוקר האחרון.
החלטנו שאין טעם לנסוע 300 ק"מ ולעצור, אלא עדיף לתת גז ולהגיע עד אולורו, הסלע האדום המפורסם.
לפנינו הייתה נסיעה של 600 ק"מ, אבל כבר התרגלנו לעניין.
עצרנו גם ב-Road House השלישי להתרעננות קצרה.
את הדלק כבר מילאנו ב-Warburton וכך חסכנו משהו כמו 10-15$ רק על ההפרש במחירי הדלק.
אם בתחילת הדרך הדלק היה 1.82$ לליטר, ב-Warakurna הוא כבר עמד על 2.45$.
בדרך עוד התברר לי בדיעבד שפספסנו את Gilles Weather Station, אבל לא בוכים על חלב שנשפך.
השלט שמבשר על הגעתנו לטריטוריה הצפונית הגיע גם הוא, והיה ניתן לראות שהנוף משתנה.
מ-Flat עם צמחייה נמוכה, התחלנו לראות את רכס ההרים המאפיין את מרכז אוסטרליה.
הדרך עצמה הפכה ללא פחות ממזעזעת, והרכב פשוט השתולל.
המהירות ירדה משמעותית, הקפיצות עלו משמעותית, העצבים עלו משמעותית.
עצרנו להתרעננות קלה ב-Lassesters Cave – מדובר על אוסטרלי שהגיע לאזור לפני כ-90 שנה ומת מצמא אחרי שהסתתר במערה בערך חודש.
המערה קטנה אך מעניינת, ועבורנו זאת הייתה בריחה מהדרך המסויטת לכמה דקות.
מגיעים למדבר האדום
בשעות אחה"צ הגענו סוף סוף לכביש הסלול, ומולנו ניצבו סלעי Kata Tjuta, או ה-Olgas.
מדובר על הגרסה הפחות מפורסמת של Uluru, הסלע האדום המפורסם.
אגב אולורו, בעבר המקום נקרא Ayers Rock, עד שהפוליטיקלי-קורקט השתלט על אוסטרליה והוחלט להעניק למקום שם "ילידי".
הרחפן שוב עשה את שלו עם תמונות משגעות ועשינו את דרכנו אל עבר אתר הקמפינג החינמי היחיד באזור, שנמצא כ-40 ק"מ ממזרח ליולרה (Yulara).
העליתי שוב את הרחפן, והפעם עקב סיבה לא ברורה, ה-GPS שלו התנתק ואיבדתי קשר.
זו הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה לי (ובינתיים גם האחרונה), אבל זה היה מלחיץ בטירוף.
על הדרך הגיעה איזו אמא אוסטרלית לחוצה ושאלה אותי אם צילמתי את הבת שלה עושה את צרכיה מאחורי השיחים.
כדי להימנע מהלשנות או מתלונות שווא, הראיתי לה את כל התמונות שצילמתי בשבועיים האחרונים ושלחתי אותה לדרכה רגועה.
הבוקר התחיל ברגוע לשם שינוי, והגענו ליולרה רק בשעות הבוקר המאוחרות.
מזג האוויר היה חם ומגניב ולא הייתה לנו תכנית ממשית, אז נכנסנו למרכז המבקרים.
הקדשנו לאזור כולו 3 לילות ויומיים מלאים.
קצת על יולרה (Yulara).
זו לא עיר, גם לא עיירה, אפילו לא התיישבות.
יולרה היא אתר נופש אחד גדול שנוצר אך ורק למען מבקרי הפארק הלאומי Uluru-Kata Tjuta.
השם הרשמי הוא Ayers Rock Resort
יש בה 3-4 מלונות בכל הרמות והסוגים, אתר קמפינג גדול, סופרמרקט, מרכז מבקרים, בר ותחנת דלק. זהו.
המחירים ביולרה מוגזמים אבל היה לנו ברור שאנחנו מגיעים למלכודת תיירים.
כדי לישון במרחק סביר מהפארק (יולרה נמצאת כ-20 דקות נסיעה מאולורו ו-45 דקות נסיעה מקטה ג'וטה), הזמנו שני לילות באתר הקמפינג.
גם כאן, הגזמה פראית – 44$ לאתר ללא חשמל ו-67$ לאתר עם חשמל.
עקב העומס במקום, לקחנו אחד מכל אחד.
במחיר כזה ציפינו לקבל קצת יותר ממקלחת פושרת וחלקות צמודות, אבל זה מה יש.
סיימנו במרכז המבקרים והתקדמנו לעבר הסלע.
כדי להיכנס לפארק, יש לשלם 25$ לאדם עבור 3 ימים.
מראש החלטנו שאנחנו לא מטפסים למעלה.
אני מודה שהייתה לי התלבטות, בעיקר לאור ההזנחה הפושעת של האבוריג'ינים והיחס המביש שלהם לאדמה שעליה הם חיים ונושמים, אבל המצפון אותת אחרת.
על הסיבות למה כן ולמה לא, תוכלו לקרוא במאמר שכתבתי במיוחד על אולורו – לחצו כאן
התחלנו את ההליכה מסביב לאולורו, הנקראת Uluru Base Walk.
זוהי הליכה של 10 ק"מ שאורכים כ-3 שעות.
בדיעבד, טעות גדולה מאוד.
במילה אחת, זבובים.
בשתי מילים, מלא זבובים.
יש לי שנאה יוקדת לזבובים, והם לא הפסיקו להציק לרגע, ובעיקר כשנהיה ממש חם ומעיק.
הרשתות כמובן היו פותרות את הבעיה, אבל לא היו לנו כאלו.
לאורך המסלול לא היה כמעט צל ואין תאי שירותים.
לא ברור מה חשבו לעצמם אלו שהכשירו את המסלול, אבל הייתי מוותר על כל ההליכה המייגעת ומסתפק ב-Mala Walk, ההליכה הקצרה והמוצלת יחסית.
Mala Walk היא הליכה באורך של 2-3 ק"מ והולכים בה צמוד לסלע (במסלול הארוך זה חצי-חצי).
אפשר לבצע אותה עם מדריך מקומי כל בוקר, או עצמאית.
חשוב לשים לב שיש מקומות שאסור לצלם עקב קדושה לאבוריג'ינים.
כאמור, לא נכנס לעניינים פוליטיים, אבל לנו זה הרגיש כמו חרטא ברטא.
במקום לא נמצאים אבורג'ינים והם לא מקיימים שום מנהג – זה פשוט נראה כמו מלכודת תיירים ותו לא, אבל לך תתווכח איתם.
על תצפית השקיעה החלטנו לוותר.
עשינו צ'ק אין לאתר הקמפינג (שעה בתור, לא חשבו להביא עוד מישהו) והתמקמנו באתר הצפוף שלנו.
גם כאן הגז התחיל לעשות בעיות, אבל סיבוב קטן עם הרכב בפארק זימן אלינו אוסטרלי גבר-על שפשוט הבריג את הצינור לתוך הבלון ופתר לנו את הבעיה לבינתיים.
מתעוררים מוקדם לשם שינוי
במדבר מתעוררים מוקדם.
ראשית, כי הזריחות מדהימות.
שנית, כי בשעה 11 בוקר החום נהיה בלתי נסבל.
גם בספטמבר, כשהלילות נעימים והימים עוד סבילים לפעמים, הצהריים הם בלתי נסבלים.
יצאנו מוקדם לתצפית זריחה על Kata Tjuta.
הגענו ממש ברגע האחרון וביחד עם עוד כ-100 תיירים (כאן אין מטיילים) נהנינו מזריחה מדהימה.
אני לא בנאדם של זריחות, אבל כאן אין ספק – קמים!
לאחר ארוחת בוקר קצרה, התחלנו את מסלול Valley of Winds Circuit, מסלול באורך של 8 ק"מ שעובר בתוך הסלעים עצמם.
בניגוד למסלול שמקיף את אולורו, המסלול הזה הוכיח את המוניטין שלו.
נופים משגעים, חלקים מוצלים, רמת קושי בינונית – מבחינתנו, היה שווה כל רגע!
חשוב מאוד לצאת למסלול מוקדם כדי לא להיקלע לעומסי חום.
די ריחמתי על אלו שהתחילו את המסלול כשאנחנו התקדמנו לעבר הרכב – אני מעריך שהטמפרטורה עלתה ב-10-15 מעלות תוך שעתיים!
המשכנו ל-Walpa Gorge, מסלול קצר שמתאים לכל הגילאים ובאורך 2 ק"מ, ומשם בחזרה לאתר הקמפינג.
לא ייאמן, היא אמרה לי כן!
את הצעת הנישואין לרעות תכננתי במשך חודשיים.
הטבעת נקנתה מבעוד מועד והוחבאה במקום בטוח.
התכנית המקורית הייתה להגיע לפיליפינים ושם למצוא לנו איזה ריזורט מפנק ב-Palawan, בהחלט פריים-לוקיישן להצעת נישואין.
כשהתכניות השתנו והכרטיסים לאוסטרליה הוזמנו, התחלתי לבדוק אופציות.
מכיוון שמדובר במגרש הביתי שלי, זה רק היה עניין של לבדוק מול הספקים והשותפים שלי איפה יהיה הכי מעניין/מרגש/מיוחד להציע נישואין.
רעות ואני הכרנו בקולומביה ב-2015, ממש לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה.
המשפחות שלנו, בעיקר שלי, קדחו וחפרו במשך למעלה משנה שנעשה כבר את הצעד.
כשטסנו לאוסטריה (לא אוסטרליה, אוסטריה) בחודש מאי, לחשו לרעות בסוד שתשים לק יפה כדי שהתמונה תצא כמו שצריך.
כבר בשדה"ת עשינו תיאום ציפיות ואמרתי לה שתשמור את הלק ליום אחר.
אבל באוסטרליה, איך לומר, זה כבר היה די צפוי, פשוט שאלה של זמן ומקום.
אחרי ש-Lake Hillier (מוזמנים לקרוא את חלק 2) נפסל עקב בעיות לוגיסטיות, הפור נפל על אולורו.
אטרקציית Field of Lights היא אטרקציה ייחודית, מעשה ידיו של האמן Bruce Munro.
המיצג הוא זמני ועתיד להסתיים בסוף 2020.
מדובר באלפי נורות סולריות הניצבות בשטח ששווה לגודל של 7 מגרשי כדורגל!
ניתן לבחור מבין 3 אופציות: צפייה רגילה, צפייה אקסקלוסיבית עם משקאות ונשנושים או צפייה ייחודית הכוללת ארוחת גורמה באמצע המדבר.
הלכנו על האופציה האמצעית, ולמען האמת, לא ממש הבנתי מה זה כולל עד שלא הגענו לשם.
התקשרתי ברגע האחרון למרכז ההזמנות ותיאמתי איתם את עניין ההצעה.
רעות חשדה קצת, אבל אני שחקן טוב.
הגענו לתצפית המדהימה והתחילו להגיש לנו משקאות וטאפאסים מעניינים.
כאמור, הייתי מופתע כי לא ממש בדקתי מה הסיור כולל, אבל זאת הייתה הפתעה מצוינת לשנינו ותוספת לרומנטיקה.
הסיור לא אישי, אבל לכל אחד יש את המקום להסתובב ולשאוף אוויר מדבר צלול.
התכנית הייתה שרעות ואני נרד ל-Field of Lights לבד לגמרי, בזמן ששאר המשתתפים נמצאים בתצפית ומעבירים את הזמן עד שהחושך יורד והאורות נדלקים.
כמעט נחשפתי כאשר דיברתי עם הנציגה שלי במקום ורעות פתאום הופיעה (שלחתי אותה לצלם, היא טוענת שהיא צלמת דגולה), אבל גם את זה צלחנו.
לתכנית היו שני חסרונות:
הראשון, מחסור בתאורה טבעית.
השני, אלמנט ההפתעה.
היה לי ברור שתמונה/סרטון של רגע ההצעה לא תהיה, אבל לא רציתי לסכן את אלמנט ההפתעה גם במחיר של לייק אחד פחות באינסטגרם/פייסבוק.
החוויה עצמה והריגוש שנלווה לכך היו שווים בעיניי הרבה יותר ואלו רגעים שאנצור לתמיד.
ירדנו למטה, מעט שיכורים יש לומר, ובין כל האורות המדהימים, עם אולורו ברקע, חפרתי קצת מסביב ובסוף הגעתי לפואנטה.
לרעות כמובן לא הייתה יותר מדי ברירה והיא הסכימה להיות צודקת לשארית חייה – סה"כ עסקה משתלמת.
המשכנו להסתובב במקום המדהים הזה, ומרוב התרגשות, אפילו לא צילמנו את הטבעת עצמה על הרקע היפהפה.
מבחינתי, הערב היה מושלם ולא היה מתכנן או מבצע אותו אחרת.
הלך הכבל ועוזבים את אולורו
החלטנו לשמור את דבר ההצעה בסוד ליום למחרת, וללכת להצטלם בזריחה על רקע הסלע האדום.
קמנו מוקדם כדי לא להגיע ברגע האחרון כמו ביום לפני.
הכל היה חשוך מסביב, וגם העייפות לא הועילה.
התחלנו לנסוע לכיוון אולורו, והרכב מאחוריי התחיל לצפצף בפראות.
באוסטרליה לא מצפצפים, אלא אם משהו באמת חמור קרה או עומד לקרות.
הסתבר לי שלא ניתקתי את כבל החשמל ונסעתי איתו בערך רבע שעה כשהוא נגרר מאחוריי.
בדיעבד התברר לי שפירקנו את כל עמוד החשמל והפלנו אותו לגמרי.
עם הבושה והבאסה, הגענו לתצפית ברגע האחרון (כמה מפתיע).
הפעם, חיכו לנו משהו כמו 300 תיירים שהגיעו כמונו לראות את הזריחה.
אחרי שההמון התפזר, נשארנו לעשות תמונות עם הטבעת כדי שבכל זאת תהיה לנו מזכרת מהמאורע ושנוכל בכל זאת להעלות משהו ולשתף את החברים והמשפחה.
את הבאזז עשינו, למרות השעה המאוחרת בארץ (בערך 3 לפנות בוקר), והמשכנו לכיוון הפארק הלאומי Kings Canyon, מרחק של 4 שעות נסיעה מאולורו.
בדרך עוד עצרנו ב-Mount Conner, הר ממזרח לפארק הלאומי שלעיתים יכול לבלבל את אלו שלא בדקו מספיק וחושבים שזה הסלע האדום.
הקליטה הלכה ודעכה דווקא כשבארץ התעוררו וניסו להשיג אותנו כדי לברך, אבל המשכנו בשלנו ונסענו על הכביש הסלול עד ל-Kings Canyon Resort, נקודת הלינה הבאה שלנו.
את החלק הבא תוכלו לקרוא ממש בקרוב.
בינתיים, אם זאת הפעם הראשונה שיוצא לכם לקרוא את בלוג הטיול של רעות ושלי, תוכלו לקרוא את החלקים הקודמים.
