נוחתים בפרת', ימים ראשונים של טיול
הנחיתה בפרת' (Perth) הייתה החלק המלחיץ ביותר בכל התהליך.
הטיסה מסינגפור דווקא עברה בנעימים והדייל שלנו היה גולה איראני שממש אוהב את ישראל ושונא את המשטר בארצו.
הוא אמר לנו שסביר להניח שאם יחזור לאיראן, יתלו אותו בעוון "בגידה במולדת".
מפגשים כאלו רק ממחישים לי שאויבים נוצרים ע"י פוליטיקאים ומדינות באמצעות שטיפת מוח וחינוך לשנאה מינקות.
נוחתים בפרת', וההתרגשות בשיאה.
ההגירה האוסטרלית ידועה כקשוחה.
באוגוסט 2014, כשחזרתי לאוסטרליה מ-3 שבועות בונואטו, לקחו אותי לתחקור צדדי כי חשבו שאני מפר את תנאי הויזה שלי.
משום מה, אני נראה להם חשוד בכל פעם מחדש, אבל בפעם ההיא זה נגמר בהמלצות על קמבודיה… לך תבין שוטרי הגירה אוסטרליים.
תור ארוך השתרך באולם הצר בשדה"ת של פרת'.
מסתבר שאוסטרלים ואזרחים זרים עומדים באותו תור בלי יותר מדי הנחות.
שוטרת ההגירה שאלה שתי שאלות קצרות והופ, אנחנו באוסטרליה.
כמו בפעם הקודמת, גם הפעם נחתנו בשעת לילה מאוחרת, ובתוספת גשם – אחלה סיפתח.
בשדה יש אינטרנט חינם, מה שאפשר לנו להזמין Uber, האופציה הכי טובה וזולה כשנוחתים בחצות.
הגענו להוסטל שומם בפרימנטל (Fremantle), פרבר יפהפה של פרת'.
ההוסטל היה במרכז הפרבר אמנם, מטר הליכה מכל דבר, אבל ישן, חורק, ריק ומלא באנשים מוזרים.
לא מהסוג שכיף לדבר איתם, אלא כאלו שמעדיפים לישון בהוסטל כי זה זול יותר ופחות מתקשרים עם הסביבה.
התעוררנו לבוקר סביר והלכנו לקנות סים טלפון.
באוסטרליה עדיף להשתמש ב-Telstra אם מתכננים לצאת מגבולות הערים.
למרות שהתהליך לקח חצי יום הודות לקריסת מערכות החברה, זה עדיין השתלם ומשתלם.
החלטנו לקחת את היום באיזי והלכנו לטייל בעיירה…
קצת פיש אנד צ'יפס, ביקור חטוף ב-Target ובעיקר השווקים היפהפיים של פרימנטל.
השווקים אמנם קטנים יחסית אבל יש בהם הכל מהכל וזה תענוג להסתובב בהם ביום הראשון לטיול.
ביום למחרת, יצאנו לאי רוטנסט (Rottnest Island) – מדובר באי יפהפה השוכן כחצי שעה שיט מפרימנטל, ובו נמצאת החיה החמודה בעולם, הקוואקה (Quoka).
מדובר בחיות שאין להן טורף טבעי על האי ולכן הן ידידותיות לבני אדם ולא בורחות מהם.
לכן, ניתן להאכילן (עלים בלבד, אחרת נקנסים) ולהצטלם איתן מקרוב.
המעבורת הייתה קצת קופצנית עבורי, ושקית ההקאה עבדה שעות נוספות.
על האי עצמו אפשר לרכוב על אופניים או לנסוע באוטובוס שעובר בנקודות המרכזיות, ולאור הרוחות החזקות החלטנו שמוטב יהיה לנסוע באוטובוס – החלטה בינגו!
עברנו בין הנקודות, צילמנו הרבה ובעיקר השתאינו מהנופים המדהימים שנמצאים מרחק נגיעה מכל דבר.
למים כמובן לא נכנסנו (יש אזורי צלילה ושנרקול מדהימים), אבל נשאיר את זה ל-40 מעלות של ינואר ולא למזג האוויר ההפכפך של ספטמבר.
חצי יום הספיק לנו, ומשם המשכנו לכיוון פרת', ללילה האחרון שלנו בעיר לפני איסוף הקמפר-ואן והתחלת המסע שכל כך חיכינו לו.
עם הירידה מהאוטובוס קיבלנו הצצה ראשונית לטוב לבם של האוסטרלים.
פתחתי את המפות (בטלפון כמובן) ואישה רנדומלית שבדיוק עברה חשבה שאנחנו מסתבכים ומיד הציעה לסייע.
זה כמובן לא היה מקרה חירום או משהו שבאמת נזקקנו לו, אבל זה היה מחמם לראות את האכפתיות, וזאת לגמרי לא הפעם האחרונה.
הגענו למלון 3.5 כוכבים נחמד, לא מהסוג שמטיילים צעירים מגיעים אליו בד"כ, אבל סופר נוח ופרקטי וקרוב לתחנת האוטובוס – בדיוק מה שהיינו צריכים לפני איסוף הרכב.
הבוקר למחרת התחיל מעונן והיה נראה שגשם אמור לבוא.
נהגת האוטובוס הנחמדה הסבירה לנו בדיוק איפה לרדת, וב-10 דקות הליכה אל חברת ההשכרה, קרה מה שבדרך כלל קורה כשהולכים בדיוק 10 דקות – התחיל לרדת גשם זלעפות.
מיד נכנסנו מתחת לתחנת אוטובוס כדי להתייבש, ובדיוק עבר רכב של מקומיים שהציע לנו טרמפ אל חברת ההשכרה.
הפעם אלו היו זוג מבוגר וחביב להפליא שכנראה זאת לא הפעם הראשונה שהוא אוסף מטיילים אבודים ורטובים.
בעזרתם, תוך דקה הגענו יבשים ומרוצים אל השכרת הרכב – פעם שלישית שקיבלנו עזרה או סיוע והכל בפחות מ-12 שעות. מדהים.
אוספים את הרכב והבעיות מתחילות
הגענו לחברת ההשכרה, וההרגשה הראשונית שלי הייתה שזה הולך לקחת זמן.
לפנינו היו עוד שלושה שוכרים שונים, והסוף לא נראה באופק.
כדי לקצר את זמן ההמתנה הארוך (שלכם), אספר לכם שזה לקח בסך הכל כ-3 שעות כולל צפייה בתדריכי בטיחות, מילוי אינספור טפסים ובעיקר המתנה.
באוסטרליה נהוג להיות סבלניים, וזה בדיוק מה שעשינו… חיכינו.
גם כשקיבלנו את הרכב זה לא הלך חלק, ונאלצנו לקרוא לצוות האחזקה כמה פעמים כדי לתקן ליקויים קטנים.
פה חשוב לומר, בדיעבד כמובן, שעדיף להיתקע בחברת ההשכרה חצי יום ולתקן את כל הליקויים שעלולים לצוץ (כולל לוודא עשר פעמים שכל התקלות ברכב נבדקו כהלכה), על פני להיתקע לאחר מכן במוסכים לאורך הדרך (כמו שקורה כרגע בעת כתיבת שורות אלו).
זה גם מסתכל וגם שורף זמן יקר.
לקחנו רכב שטח עם אפשרות לינה בתוכו מתוך ידיעה שנגיע בהמשך למקומות שבהם נצטרך להסתדר בעצמנו ועם שירותים בסיסיים בלבד.
באוסטרליה יש חלקים רבים ללא קליטה, סופרמרקט או אתרי קמפינג מסודרים, ולכן צריך להיות מוכנים לכל תרחיש.
בנוסף, רצינו להשאיר לעצמנו את האופציה להיות ניידים ופשוט לעצור באמצע הדרך אם נרצה או נצטרך.
בשעה טובה יצאנו מחברת ההשכרה בשעות הצהריים והגענו למקום הראשון שכל מטייל רוצה להגיע אליו – הסופרמרקט!
לרעות יש חיבה לסופרמרקטים.
גם בישראל, היא יכולה ללכת שם לאיבוד, וכל תבלין או חטיף הם אטרקציה (היא תהרוג אותי על זה).
אחרי ג'אנק פוד אסייתי סביר מינוס, התחלנו בנסיעה לכיוון היעד הראשון – מרגרט ריבר.
מרגרט ריבר - גן עדן לחובבי יין וגולשים
הגענו למרגרט ריבר (Margaret River) בשעת ערב.
הכלל המנחה הוא שלא נוהגים בלילה כדי לא להיתקל בקנגורו משוטטים.
לאורך הדרכים הראשיות התקינו גדרות כדי למנוע מהם לקפוץ אל הכביש, אבל בראש שלי הדהד ערב מוטרף בצפון-מערב אוסטרליה שבו כמעט ניגחתי 3 קנגורו ב-5 דקות…
אחרי עצירה נוספת בסופרמרקט להשלמת דברים, באנו להיכנס פנימה ולנסוע, אבל מרוב ההתרגשות נעלנו את הדלת האחורית… עם המפתחות בפנים.
איזה כיף להתחיל טיול עם מפתחות נעולים!
למזלנו, עשינו ביטוח מקיף שמאפשר לנו להתקשר לחברת ההשכרה בכל רגע נתון ולקבל מהם שירות מהיר וזמין הכולל הכל כולל הכל.
תוך כדי שאנחנו מחכים להם (היה אמור לקחת שעתיים וכבר התחלתי לבדוק על הוסטלים בסביבה), שיחקתי עם הדלת והיא נפתחה – לגמרי מזל של מתחילים.
ביטלתי כמובן את הקריאה והמשכנו לאתר קמפינג שנמצא בסמוך לעיירה.
נכנסנו לתוך יער עבות וחשוך להחריד ונתקלנו בשלט שמבשר שהאתר סגור – ממש תענוג.
עם זאת, בעל הקמפינג היה מספיק מנומס להשאיר מספר טלפון, ולנו לא היה מה להפסיד.
אחרי שיחה קצרה והבנת המצב שאליו נקלענו, הסכים בעל הקמפינג לפתוח אותו במיוחד עבורנו.
מפה לשם, יצא שנהנינו מאתר קמפינג פרטי רק לנו, במקום מדהים מוקף בטבע יפהפה ואינספור קנגורו, פרות וציפורים.
הלילה הזה, כמו אלו שבאו אחריו, היה קפוא והרוחות הלמו ברכב לכל אורכו.
הבוקר התחיל יחסית מאוחר ועשינו את דרכנו ליקבים המפורסמים של מרגרט ריבר.
אחרי שני יקבים עם יינות מעולים והרבה כסף שבוזבז על בקבוקי יין, הבנו שנפשוט רגל וניעצר בעוון שכרות, והמשכנו בדרכנו אל חוף הגולשים Surfers Point, שבימים יפים מפוצץ בגולשים מכל הסוגים והרמות.
הפעם, לאור הרוחות החזקות, הוא היה ריק, אבל אחלה תצפית סה"כ.
משם המשכנו ל- Mammoth Cave, אחת מבין מספר רב של מערות נטיפים השוכנות באזור.
עקב חוסר החיבה למאורגנים, העדפנו מערה שאפשר להסתובב בה בכיף וללא הגבלת זמן.
תמונות מפה, תמונות משם, קינוח בטיול ביער הסמוך למערה, והחלטנו לוותר על שאר המערות מתוך הבנה שזה לא ייגמר לעולם והמערות ייראו פחות או יותר אותו דבר.
נסענו למגדלור Cape Leeuwin, הנמצא בדיוק בחיבור בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס הדרומי, כדי לסיים את היום בנעימים.
הגענו ממש ברגע האחרון, וכשהקופאי שמע שאנחנו מישראל, נתן לנו להיכנס במחיר מוזל לאור העובדה שלא נשאר לנו הרבה זמן להסתובב.
גם פה הרוחות היו מטורפות.
זה הזמן להזכיר למי שסובל מקור, שגם בקיץ ובטמפרטורות חמות יותר, הרוחות חזקות וכדי להצטייד בכובע ובמשהו נוסף נגד רוח.
חוות, חוות בכל מקום
בשעה 16:00 באותו היום, צלצלנו למארח שלנו.
המארח שלנו, או יותר נכון המארחים שלנו, הם משפחה בת 7 נפשות המתגוררת באחת החוות שבפאתי העיירה אוגוסטה (Augusta), לא רחוק ממרגרט ריבר.
הכתובת שקיבלנו אמנם קיימת, אבל מסתבר שזאת רק הכתובת לתא הדואר.
אחרי כמה נסיעות הלוך-חזור והבנה שאנחנו לא בכיוון, התקשרנו לבית המארחים, אחרי שהטלפון הסלולריים היו כבויים.
ענה לנו הבן הבכור במשפחה, בן 14 סה"כ, שהציע לבוא ולכוון אותנו.
לא בדיוק הבנתי איך הוא מתכוון להגיע כל כך מהר, אבל תוך 10 דקות הופיעו שני ילדים בתוך טרקטורון, דברים שהייתי מצפה לראות במושב מבודד או בכפר בדואי אם הייתי בישראל.
כשחושבים על זה, עם המרחבים המטורפים האלו, אין פלא שילד בן 14 ינהג בטרקטורון, כי זאת בערך הברירה היחידה שלו אם הוא רוצה לצאת מתחומי החווה מבודדת שבה הוא גר בלי להיות תלוי בהורים.
הגענו לבית יפהפה, הכל פרי ידם של אב המשפחה וקרובי משפחתו שעזרו לו בזמנו לבנות שני בתים.
באזורים מרוחקים באוסטרליה, התושבים עושים הכל בעצמם, פשוט כי אין מישהו אחר שיעשה.
זה מפתח עצמאות רבה בכל מה שקשור לתיקוני רכב, שיפוצים, בישול וכדומה.
קיבלנו יחידת דיור נפרדת ויפהפייה ולאחר התארגנות קצרה וארוחת ערב, התיישבנו עם המשפחה.
יש כאלו שימצאו את זה טיפה מעצבן וחופר, אבל מבחינתי וגם מבחינת רעות, לשבת עם אנשים ולשמוע על הרגלים, מנהגים, סיפורים וחוויות, זה הדבר האמיתי (ואולי בגלל זה אני כותב את הבלוג באיחור משמעותי).
אב המשפחה, סטיב, הציע לי לנסוע ולצוד קנגורו ושועלים.
הם לא עושים את זה בשביל הכיף וזה לא בשביל תמונות באינסטגרם.
זה נטו בשביל הישרדות, שכן השועלים אוכלים את הטלאים והקנגורו מחסלים את היבול.
נסענו בשעת לילה מאוחרת והגשם לא הפסיק לרדת.
לירות ברובה ציד זה לגמרי שונה מלירות ב-M16.
בהזדמנות הטובה ביותר לירות בארנב (זה למאכל מסתבר), פגעתי בעץ בכלל (כנראה שגם לכדתי את הארנב בתוכו, אבל מה זה משנה?)
חזרנו הביתה מחויכים ובעיקר משועשעים לנוכח היכולת הדלה שלי בציד, ובינתיים רעות הכינה לאם המשפחה, ג'יי, כרטיסיות לימוד עברית.
הילדים לומדים בבית, בין השאר כי להגיע לעיר לוקח חצי שעה, והם מאמינים שחינוך בלתי פורמלי יטיב עם הילדים בעתיד.
לא יכולתי להסכים יותר, שכן נראה שהילדים ממש עצמאיים, סקרנים ומוכשרים כל אחד בתחומו, גם אם לא הלכו לבית ספר סטנדרטי.
בבוקר למחרת נפרדנו בצער מהמשפחה, ונסענו למוסך הקרוב.
הרכב שלנו, Toyota Hillux עם קבינה למגורים, קרטע קשות (ומקרטע גם בשעת כתיבת שורות אלו), ולכן נאלצנו להיתקע מספר שעות במוסך כדי לתקנו.
עד שיצאנו מהמוסך הספקנו לפחות לעשות כביסה, ומשם המשכנו ליעד הבא.
להאכיל קנגורו ולעבוד על אמו
אמו היא השטן.
זו לא חיה נחמדה וכל מה שמעניין אותה זה לאכול ובאגרסיביות.
בעקבות המלצותיהם של ג'יי וסטיב, הארכנו מעט את הדרך והגענו אל Donnelly River, התיישבות קטנה במעבה היער, בה נמצאים קנגורו ואמו הרגילים לבני אדם ולפיכך ניתן להאכילם.
נכנסו למרכז המבקרים הפצפון וקנינו שקית להאכלה.
תוך שניות התנפלו עלינו קנגורו ואמו שחיכו לתיירים נאיביים ואשכנזים כמונו.
האמו לא ראו בעיניים ופשוט הסתערו עליי עם המקור, והקנגורו בעיקר שלחו ידיים כמו גבר חרמן במועדון לילה באיה נאפה, העיקר לזכות בעוד כמה פירורי אוכל.
מהר מאוד הבנו את השיטה – שים לאמו אוכל בצד והם יירדו ממך לכמה דקות, ובזמן הזה תוכל להאכיל את הקנגורו בכיף.
בשלב מסוים שכללנו אותה ופשוט התחלנו ללכת עם שקית האוכל ולהתרחק מהרכב.
הקנגורו התעצלו והפסיקו ללכת אחרי 50 מטר, אבל האמו השטניים רדפו אחרינו כמעט חצי קילומטר.
בנקודה זו עשינו להם תרגיל 265 ועשינו אחורה פנה לכיוון האוטו.
באורח פלא, הם לא עקבו אחרינו בחזרה וכך יצא שנשארנו להאכיל את הקנגורו באזור הרכב ללא הפרעה מבעלי צוואר ארוך ומקור עצבני ללא שום סנטימנטים.
עד שהאמו נזכרו לחזור, נגמר האוכל, והמשכנו בדרכנו לכיוון קו החוף הדרומי, כשבדרך נאלצנו לוותר על הליכה הצמרות Valley of The Giants וגילינו שיש עץ מפורסם שניתן לטפס עליו לגובה של 53 מטר בלי מעקה (ואנשים אשכרה עולים).
שוב הגענו כמעט ברגע האחרון, והפעם החלטנו לעצור באתר קראוונים מסודר מרשת BIG4, כשביום למחרת ידענו שמחכה לנו עוד מוסך, שכן התקלה ברכב לא תוקנה.
עוד שיחה מקרית עם בחור מקומי מאדלייד וזוג גרמנים חביבים, עוד לילה עם רוחות וגשם, אבל המצב רוח היה בשמיים ורק חיכינו לבוקר למחרת כדי שסוף סוף נתקן את האוטו ונוכל לטייל בלי העיכובים המיותרים והמעצבנים הללו.
על המשך מעללינו בחוף הדרומי של אוסטרליה, השתלשלות העניינים עם הרכב והפארקים הלאומיים המדהימים של דרום-מערב אוסטרליה, בחלק הבא….
