התחלנו את הטיול שלנו אלפי קילומטרים משם, נסענו והזענו בחום הכבוד ובשמש היוקדת, והגענו עד לסלע המפורסם בעולם, Uluru, הסלע האדום, הסלע הגדול ביותר על כדור הארץ, ואז… We kindly ask you to give up for Uluru climbing.

מה עושים?

אני אתחיל מהסוף – אנחנו החלטנו לא לטפס.
אולי עניין של קארמה, אולי עניין של הרגשה פנימית, אבל בשבילנו הטיפוס על אולורו תמיד יישאר בגדר חלום שלא מומש.

עם זאת, על השביל הצר והתלול שמוביל לפסגת הסלע האדום טיפסו באותם רגעים עשרות אנשים.
למעשה, מאז החלו הטיפוסים, הגיעו לפסגת הסלע (בערך 450 מטרים מעל מגרש החנייה) מאות אלפי בני אדם, חמושים במצלמות ובמקלות סלפי.

אולורו הוא אתר קדוש לאבוריג'ינים, הילידים באוסטרליה, שחיים על האדמות הללו אלפי שנים.
לפני כ-250 שנה, הגיע האדם הלבן מיבשת אירופה ובמילים יפות, גזל, בזז ורמס כל זכר לתרבות המקומית.
זו אולי הייתה דרכם של הבריטים, ששאפו להנחיל את מרותה של הוד מעלתה על כל פינה בגלובוס, אבל גם מסר של עליונות והנחלת התרבות הבריטית.

אין לי כוונה להיכנס כאן להיסטוריה העמוקה של יחסי האבוריג'ינים-האדם הלבן באוסטרליה, אבל אין ספק שנעשה כאן עוול לילידי המקום.
כיום, מנסות הרשויות באוסטרליה, וכמותם גם התושבים, "לכפר" על מה שעוללו אבותיהם.
נוצרה באוסטרליה (כדברי המקומיים) תרבות של פוליטיקלי-קורקט במובן המאוס והמגעיל של המונח, מעין תחושת אשמה שלא נגמרת לעולם.

לאחר 3 ימים באזור, ומספר מפגשים עם התרבות האבוריג'ינית והילידים עצמם, הגעתי למספר תובנות שבעזרתן הצלחתי למנות סיבות לטפס על אולורו וסיבות לא לטפס על אולורו.

כאן חשוב לציין שהתרבות האבוריג'ינית היא לא התרבות הכי מובנת שיש.
מקריאה מדוקדקת של המידע באתרים השונים ובמרכזי המבקרים האבוריג'יניים עצמם, הם לא מעוניינים כל כך לחשוף את יסודות התרבות שלהם.
הם מציינים מפורשות בכל מקום שהם בעלי האדמה, שהאדמה נגזלה מהם, ושעכשיו נעשים מאמצים להשיב אותה לבעלים המקוריים.